להרחיק את הפסים ולהגדיל את ההיקף כל שהוא כלומר כמה שירצה ובלבד שירבה בפסין בין הדיומדים. ר' יהודה אומר: עושים היקף זה עד שטח של בית סאתים (חמשת אלפים אמות מרובעות).

אמרו לו: לא אמרו שיעור בית סאתים אלא לגנה ולקרפף (חצר גדולה לשים בה עצים וגרוטאות), אבל אם היה דיר או סהר (מקום לבהמות) או מוקצה (החצר שמאחורי הבית) או חצר שלפני הבית — אפילו בית חמשת כורין אפילו בית עשרה כורין — מותר. ומותר להרחיק כל שהוא, ובלבד שירבה בפסין.

א גמרא מציעים: לימא מתניתין דלא [האם לומר שמשנתינו אינה] כשיטת חנניא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: עושין פסין מסביב לבור וחבלין סביב לשיירא. וחנניא אומר: חבלין לבור, אבל לא פסין.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] כחנניא — בור של מים מכונסים יש לו דין לחוד ובאר מים נובעים לחוד.

איכא דאמרי [יש שאומרים] קושיה זו בלשון אחרת: מדלא קתני [ממה שלא שנינו] חנניא אומר: עושין חבלין לבור ופסין לבאר. מכלל הדברים אתה שומע שלשיטת חנניא: לא שנא [אינו שונה] בור ולא שנא [אינו שונה] באר, שבשניהם חבלים — אין [כן], מתירים, פסין — לא. לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] היא שלא כחנניא?

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת חנניא, למאי דקאמר תנא קמא קא מהדר ליה [למה שאמר התנא הראשון הרי הוא משיב לו] ולא בא לברר את שיטתו שלו ולהבדיל בין בור לבאר.

ומציעים עוד: לימא [האם נאמר] שמשנתינו שלא כשיטת ר' עקיבא? דתנן [שכן שנינו במשנה]: אחד באר הרבים ובור הרבים ובאר היחיד עושין להן פסין, אבל בור היחיד עושין לו מחיצה גמורה גבוה עשרה טפחים, דברי ר' עקיבא.

ואילו הכא קתני [כאן שנה]: עושים פסים לביראות, ונדייק: לביראות (בארות) — אין [כן], ואילו לבורות — לא, והרי אמר ר' עקיבא שאף לבור הרבים עושים פסים.

ודוחים: אפילו תימא [אפילו תאמר] שמשנתנו כשיטת ר' עקיבא, אלא באר מים חיים דפסיקא ליה [שברור לו] ואינו צריך לחלק בכך; לא שנא [אינו שונה] אם היא של רבים ולא שנא [ואינו שונה] של יחיד שתמיד מותר, קתני [שנה] אולם בור שיש לו רק מים מכונסין דלא פסיקא ליה [שלא ברור לו] — לא קתני [שנה]. אבל אין להוכיח מכאן שהוא חולק על ר' עקיבא.

ועוד מציעים: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו אינה כשיטת ר' יהודה בן בבא, דתנן [שכן שנינו במשנה]: ר' יהודה בן בבא אומר: אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד, ואילו הכא קתני לביראות [כאן שנה לבארות], לא שנא [אינו שונה] אם היא של רבים ולא שנא [ואינו שונה] של יחיד!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כר' יהודה בן בבא, מאי ביראות [מה הן בארות] שהוזכרו — ביראות דעלמא [בארות בכלל], כלומר שהזכיר בארות בלשון רבים אבל כוונתו רק לסוג אחד של בארות, והוא בארות הרבים.

ב במשנה הוזכרו דיומדין, ושאלו: מאי [מה הן] דיומדין? אמר ר' ירמיה בן אלעזר: דיו [שנים ביוונית] עמודין. שעושים עמוד אחד כפול.

ג ומכיון שהזכירו פירוש זה של הקידומת "דיו" מביאים עוד מלים בהן היא מופיעה. ד"יו למ"נודה שב"ח זונ"ית נתק"לקל במיד"ה שלש"ה סימ"ן.

תנן התם [שנינו שם במשנה], ר' יהודה אומר: כל השיתין (תאנים לא משובחות) פטורין מלעשר, ואף על פי שהם דמאי, שכן וודאי עישר אותן כבר המוכר, אף שהוא עם הארץ, כיון שאינו מקפיד על הפסד זה, חוץ מן הדיופרא. ושאלו: מהו דיופרא? אמר עולא: אילן העושה דיו [שני] מחזורים של פירות בשנה.

ובדומה לזה אמר ר' ירמיה בן אלעזר: דיו [שני] פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון: מלפנים ומאחור, שכן נאמר: "אחור וקדם צרתני ותשת עליו כפכה" (תהילים קלט, ה), וכן כתיב [נאמר]: "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה, ויבאה אל האדם" (בראשית ב, כב) ונחלקו בדבר זה רב ושמואל: חד [אחד מהם] אמר שפרצוף אחד היה כצורת נקבה וממנו יצר את חוה. וחד [ואחד מהם] אמר: שהיה לו זנב ונטלו וממנו יצרה.

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] פרצוף — היינו דכתיב [זהו שנאמר] "אחור וקדם צרתני" שהיו לאדם שתי פרצופים. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] זנב — מאי [מה משמעו] של "אחור וקדם צרתני"?

ומשיבים שיש לפרש זאת במובן מוסרי, וכדברי ר' אמי, שאמר ר' אמי: האדם נברא אחור (אחרון) למעשה בראשית, וקדם לפורענות.

ושואלים: בשלמא [נניח] אחור למעשה בראשית דלא איברי עד מעלי שבתא [שלא נברא עד ערב שבת], אלא וקדם (ראשון) לפורענות מאי היא [מה הוא]? אילימא [אם תאמר] משום קללה של חטא עץ הדעת — הא [הרי] בתחילה נתקלל נחש, ולבסוף נתקללה חוה, ולבסוף נתקלל אדם!

אלא הכוונה היא לפורענות המבול, דכתיב [שנאמר]: "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים" (בראשית ז, כג) שמתו בני האדם תחילה.

ועוד שואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] פרצוף, היינו דכתיב [זהו שנאמר] "וייצר את האדם" תרין [שני] יודין; אחד לאדם ואחד לחוה. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] זנב — מאי [מה טעם] נאמר בבריאת האדם "וייצר"?

ומשיבים שטעם הדבר כדברי ר' שמעון בן פזי, שאמר ר' שמעון בן פזי: "וייצר" זה, כך יש לדורשו: "וי יצר", כלומר אוי [ווי] לי מיצרי הרע אם אעשה רצון יוצרי ואוי לי מיוצרי (ה') אם אעשה רצון יצרי.

ועוד שואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] פרצוף — היינו דכתיב [זהו שנאמר] "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בראשית ה, ב) שמתחילת הבריאה יצר שני פרצופים אחד לזכר ואחד לנקבה אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] זנב — מאי [מה פירוש] "זכר ונקבה בראם"?

ומשיבים שהוא כדברי ר' אבהו, שכן ר' אבהו רמי [השליך, הראה סתירה], כתיב [נאמר]: "זכר ונקבה בראם" וכתיב [וגם נאמר] "ויברא האלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו" (בראשית א, כז) בלשון יחיד, אלא בתחלה עלתה במחשבה לבראות שנים, ולבסוף למעשה לא נברא אלא אחד.

ועוד מקשים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] פרצוף, היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה" (בראשית ב, כא) אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] זנב — מאי [מהו] "ויסגור בשר תחתנה"?

אמר רב זביד ואיתימא [ויש אומרים] ר' ירמיה, ואיתימא [ויש אומרים] רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה סגירת הבשר אלא למקום חתך בלבד שצריך היה לסגרו.

ומקשים שוב: בשלמא למאן דאמר זנב [נניח לשיטת האומר זנב] — היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "ויבן ה' אלוהים את הצלע ", שהיה צורך לבנותה לדמות שלמה, אלא, למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] פרצוף — מאי [מהו] "ויבן"?

ומשיבים שהוא כדברי ר' שמעון בן מנסיא, דדריש [שדרש] ר' שמעון בן מנסיא: "ויבן ה' אלהים את הצלע" — מלמד שקילעה הקדוש ברוך הוא לחוה שקלע לה את שערות ראשה ואחר כך הביאה לאדם הראשון, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בנייתא [קוראים לקליעת שער בנייה] —

דבר אחר: "ויבן ה' אלהים" אמר רב חסדא ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא היא שנויה] מלמד שבנאה הקדוש ברוך הוא לחוה כבנין