האם כשאמר שמואל "עד אחת טריפה", אומרים אנו ש"עד" וגם "עד" בכלל זה, שגם אם נפסק חוט השדרה בבין הפרשות הראשונה (בין הפיצול הראשון לשני) טריפה היא, כמו אם נפסק למעלה משם. או דלמא [שמא] הכוונה היא: עד בין הפרשות הראשונה טריפה, ולא עד בכלל, ואם נפסק שם הרי זה בכלל "איני יודע"?

בעי [שאל] רב פפא: אם תמצי [תמצא] לומר, אם אתה מניח שעד ולא עד בכלל, ואם נפסק בבין הפרשות הראשונה הוא בכלל "איני יודע", נפסק החוט בפי פרשה ראשונה, במקום הפיצול הראשון עצמו, מהו? האם נחשב פי הפרשה כחלק מ"בין הפרשות" והוא בכלל "איני יודע", או האם נחשב כ"עד בין הפרשות הראשונה", וטריפה היא?

בעי [שאל] רבי ירמיה באופן אחר: אם תמצי [תמצא] לומר עד ועד בכלל, ואם נפסק חוט השדרה בבין הפרשות הראשונה טריפה היא, נפסקה פרשה עצמה, החוט המתפצל מחוט השדרה, מהו?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: הפרשה שנפסקה תידון כבשר סתם, ולא כחוט השדרה. מאי לאו [האם אין] הכוונה אפילו לפרשה ראשונה ושניה, שאם נפסקו החוט המתפצל מחוט השדרה — כשרה, למרות שאם נפסק חוט השדרה עצמו באותו מקום — טריפה היא (או "איני יודע")? ודוחים: לא, הכוונה היא לפרשה שלישית, אבל הפרשה הראשונה והשניה שנפסקו דינן כאילו נפסק חוט השדרה באותו מקום.

ונחלקו חכמים עד היכן ייפסק חוט השדרה בעופא [בעוף] וייעשה טריפה, ר' ינאי אומר: עד למטה מן המקום שמגיעות האגפים (הכנפים), וריש לקיש אמר: עד בין אגפים, ולא למטה משם.

אמר עולא: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] ר' שמעון בן פזי, ואייתו לקמיה עופא [והביאו לפניו עוף] שהיה בו חשש לפסיקה של חוט השדרה, ובדק עד בין אגפים. ובתוך כך שלח ליה דבי נשיאה וקם ואזל [שלחו לו מבית הנשיא שיבוא ועמד והלך], ולא ידענא אי [ואין אני יודע אם] קם והלך משום שלא צריך למבדק טפי [לבדוק יותר], אי [או] משום כבוד נשיאה [הנשיא] ולא גמר את הבדיקה.

א שנינו במשנה: ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כלום — טריפה. ומדייקים: הא [הרי] אם נשתייר הימנה (ממנה) כלום (משהו) — כשרה, אף על גב [אף על פי] דלא הוי [שלא היה] במה שנשתייר כזית? והתנן [והרי שנינו במשנה] להלן (נד,א); ניטל הכבד ונשתייר הימנה כזית — כשרה, ומשמע: ולא פחות מכזית!

אמר רב יוסף: לא קשיא [אין זה קשה], כי יש פה חילופי שיטות, הא [זו] שיטת ר' חייא, הא [זו] שיטת ר' שמעון בר רבי, כי הא [כפי שמסופר על זו] שנשתייר מן הכבד שלה פחות מכזית, שר' חייא זריק לה [היה זורק אותה], שהיה סבור שהיא טריפה, ור' שמעון בר רבי מטביל לה [היה מטביל אותה], כלומר, אוכל אותה בטיבול, שסבר שכשירה היא. וסימניך [והסימן שיש לך] לזכור מה כל אחד מהם: עשירין מקמצין, שר' שמעון בר רבי שהיה עשיר, הוא זה שקימץ ולא זרק.

מסופר, ההוא פולמוסא דאתא [מעשה בחיל המלך שנכנס] לפומבדיתא, ערקו [ברחו משם] רבה ורב יוסף, פגע בהו [פגש בהם] ר' זירא, אמר להו [להם]: ערוקאי [בורחים], לימדו ממני הלכה זו: כזית שאמרו שאם נשתייר בכבד כשרה היא — כוונתו שנשאר כזית במקום חיבור הכבד למרה. ואילו רב אדא בר אהבה אמר: כזית שאמרו הוא במקום שהיא חיה, כלומר, במקום בו הוא תלוי, מתחת לכליה הימנית. אמר רב פפא: הלכך [משום כך], כיון שנאמרו שתי שיטות ואין בידינו להכריע, בעינן [צריכים אנו] שיהיה גם כזית במקום מרה, ובעינן [וצריכים אנו] שיהיה גם כזית במקום שהיא חיה, ואם לא — טריפה היא.

בעי [שאל] ר' ירמיה: אם אותו כזית שנשתייר לא היה גוש אחד אלא מתלקט מחתיכות מפוזרות, מהו? וכן אם היה נראה כרצועה, צר וארוך, מהו? וכן בעי [שאל] רב אשי: כזית שהוא מרודד, שטוח לגמרי, מהו דינו? לכל השאלות הללו לא נמצאה תשובה, אלא תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בעא מיניה [שאל ממנו] ר' זריקא מר' אמי: אם נדלדלה הכבד, נעקרה במקומות הרבה, ומעורה בטרפשיה [ומחוברת בקרומים שלה] העוטפים אותה, וכל הכבד קיים, מהו? אמר ליה [לו]: דלדול זה שאתה אומר איני יודע מהו, כלומר, איני יודע מה משמעות יש לדבר הזה לענין הלכה, כי אי למאן דאמר [אם לדעת מי שאומר] שצריך שישתייר במקום מרה — הא איכא [הרי יש], אי למאן דאמר [אם לדעת מי שאומר] במקום שהיא חיה — הא איכא [הרי יש] ואם כן, בוודאי כשירה היא.

ב שנינו במשנה: הריאה שניקבה הריהי טריפה. רב ושמואל ורב אסי דאמרי [שאמרו] כולם: הכוונה לקרמא עילאה [קרום העליון] הסמוך לריאה, שניקב. ואמרי לה [ויש אומרים] שהמדובר דווקא בקרמא תתאה [קרום תחתון]. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן, וסימניך [וסימנך]: כיתונא דורדא דמנחא ביה [כותונת אדומה שמונחת בה] הריאה, שהיא הקרום התחתון, שהוא אדום (שהקרום העליון הוא לבן).

ואומרים: פשיטא [פשוט]: אי אינקיב עילאה ולא אינקיב תתאה [אם ניקב הקרום העליון ולא ניקב התחתון] — תתאה מגין [הקרום התחתון מגן] על הריאה, והרי היא כשירה, וכדברי רבה. שאמר רבה: האי ריאה דאגליד [ריאה זו שנקלפה], שנקלף ממנה הקרום העליון,