מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל — עליו הכתוב אומר: "הכסיל בחושך הולך" (קהלת ב, יד), אלא אי [או] שעושה כבית שמאי כקוליהן וכחומריהן, אי [או] כבית הלל כקוליהן וכחומריהן. ודנים בברייתא זו.

הא גופא קשיא [היא עצמה קשה], שהרי אמרת [אומר אתה] מתחילה: לעולם הלכה כדברי בית הלל, והדר תני [וחוזר אתה ושונה]: והרוצה לעשות כדברי בית שמאי — יעשה!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שכל אחד רשאי לעשות כפי השיטה שהוא בוחר בה, מדובר קודם שיצאה בת קול ואמרה שהלכה כבית הלל, כאן לאחר בת קול.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור], אף לאחר בת קול יכול אדם לבחור את השיטה, ודעת ר' יהושע היא, שאמר: אין משגיחין בבת קול.

ומעירים: מכל מקום קשיא [קשה] על רבא, כיצד נהג כשתי שיטות סותרות במי שהחל שחיטה בתורבץ הוושט וגמר בוושט!

אמר רב טבות: כולה [את הכל] כדעת רב עבדא [עשה], דכי אתא [שכאשר בא] רמי בר יחזקאל, אמר: לא תציתו להו להני כללי דכייל [אל תקשיבו לאותם כללים שכלל, קבע] יהודה אחי (הוא החכם רב יהודה) משמיה [משמו] של רב! שלא אמר רב שנקובתו של תורבץ הוושט היא במשהו מפני שהוא מקום שחיטה, אלא הכי [כך] אמר רב: וושט נתנו חכמים שיעור עד היכן ראוי הוא לשחיטה, שלא כולו כשר לשחיטה, ומכלל הדברים אתה לומד שתורבץ הוושט בוודאי לאו [לא] מקום שחיטה הוא. ומצד אחר קאמר [הוא אומר] שטריפתו היא במשהו, בלא קשר לשאלה האם מדובר במקום שחיטה.

כיון שנזכר שנתנו חכמים שיעור לוושט לענין שחיטה, שואלים למעשה: למעלה עד כמה? עד היכן אפשר לשחוט בוושט בחלקו העליון? אמר רב נחמן: עד שיישאר למעלה כדי תפיסת יד, שניתן לאחוז בוושט. ועוד שואלים: למטה עד כמה ניתן לשחוט בוושט? אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: עד כדי שישעיר, עד פתח הכרס, שיש בדפנותיה כעין שערות. ותוהים:

איני [כן הוא]? והאמר [והרי אמר] רבינא אמר החכם גניבא משמיה [משמו] של רב: הטפח האחרון בוושט, הסמוך לכרס — זהו הקרוי כרס הפנימי. ואם כן אמאי [מדוע] אמר רב נחמן שיכול לשחוט ממש עד מקום שיער? והרי לדעת רב, כי קא שחט [כאשר הוא שוחט] בטפח האחרון — בכרס עצמה קא שחיט [הוא שוחט]!

ומתקנים, אימא [אמור] כך בדברי רב: אותו טפח בכרס שהוא סמוך לוושט — זהו כרס הפנימי, ואינו מקום שחיטה, אבל הוושט עצמו — כולו מקום שחיטה, וכפי שאמר רב נחמן. איבעית אימא [אם תרצה אמור], כי קאמר [כאשר אומר] רב שטפח בוושט סמוך לכרס נחשב ככרס — הרי זה בתורא [בשור], דמשעיר טפי [ששעיר יותר], והשיער מצוי גם בוושט עצמו, בטפח האחרון שלו, ושם דינו ככרס, שאינו מקום שחיטה.

א אמר רב נחמן אמר שמואל: תורבץ הוושט שניטל כולו מלחי (הלסת התחתונה) — כשר; ותנא תונא [וכן שנה החכם שלנו] במשנה להלן: ניטל לחי התחתון כולו — כשר, והרי אם ניטל הלחי התחתון נתלשים עמו הקנה והוושט, שהם מחוברים אליו.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: כיצד אמר שמואל שתורבץ הוושט שניטל כולו — כשר? והאיכא [והרי יש] בכך עיקור סימנים ממקומם, עושה טריפה!

ועל כך מקשים: ולרב פפא קשיא מתניתין [קשה משנתנו], ששנינו שאם ניטל לחי התחתון — כשר!

ומשיבים: בשלמא מתניתין [נניח משנתנו] לרב פפא לא קשיא [אינה קשה], הא [זה] שעיקור סימנים עושה טריפה, הוא במקרה דאיעקור איעקורי [שנעקרו הסימנים] מבשר הלחי; הא [זה] שניטל לחי התחתון, שהוא כשר — דאיגום איגומי מעילוי סימנים [שהלחי התחתון נחתך מעל מקום חיבור הסימנים], והסימנים עצמם נשארו מחוברים לבשר הלחי. אלא לשמואל קשיא [קשה], כיצד תורבץ הוושט שניטל כולו מן הלחי כשר? והרי יש בכך עיקור סימנים!

ומשיבים: לא תימא [אל תאמר] בדברי שמואל תורבץ הוושט שניטל כולו כשר, אלא אימא [אמור] שניטל רובו, ומקשים:

והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר שמואל: סימנים (קנה או וושט) שנדלדלו ברובן — טרפה, ואם כן, אפילו ניטל רובו הריהו טריפה! אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: הא [זה] שאמר שמואל שכשר כשניטל רובו, הוא במקרה דאקפל איקפולי [שהתקפל, נקלף] התורבץ מבשר הלחי, ונשאר המיעוט מחובר במקום אחד, שבאופן כזה יכול המקום להבריא. התם [שם] שאמר שמואל שאם נדלדלו סימנים ברובם טריפה, הוא במקרה דאפרוק אפרוקי [שהתפרק, שהוושט נעקר בכח], והמיעוט שנותר מחובר מעט כאן ומעט כאן, ובכגון זה אין המקום יכול להבריא.

ב שנינו במשנה: ופסוקת הגרגרת שנחתך הקנה לרוחבו — טריפה. ועל כך תנא [שנה החכם]: כמה פסוקת הגרגרת שעושה אותה לטריפה? ברובה. וכמה רובה? איך קובעים מהו רובה? רב אמר: