אבל זבח קרבן מן הבהמה — לא, ואי [ואם] אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מאי אריא [מה שייך, מדוע דווקא] צריך להעמידה דווקא בחטאת העוף? אפילו בחטאת בהמה נמי [גם כן] יתחייב עליה משום שחוטי חוץ, משום שלא פקע שם קדשים ממנה כששחט בה סימן אחד, שהרי היא מיועדת לכהנים ואינה שלו! ומשיבים: כיון דקניא ליה [שהיא קנויה לו] לכפרה שלו — כדידיה דמיא [כשלו היא נחשבת], ולכן הוא אוסרה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] קושיה נוספת ממה ששנינו במשנתנו: שנים אוחזין בסכין אחת ושוחטין, אחד לשום (לשם) אחד מכל אלו כגון לשם הרים וגבעות, ואחד לשום דבר כשר — שחיטתו פסולה, ומשמע, אפילו אם השוחט לשם אחד מכל אלו אינו הבעלים. הרי שיכול אדם לאסור דבר שאינו שלו! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? דאית ליה שותפות בגוה [שיש לו שותפות בה], ולכן הוא יכול לפוסלה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו: המטמא תרומה של חבירו הכהן, והמדמע, מערב תרומה בפירות חולין של חבירו, והמנסך יין של אחרים לעבודה זרה, אם עשה זאת בשוגג — פטור מלשלם, למרות שגרם לחבירו הפסד, שאינו יכול ליהנות מפירותיו או מן היין, אבל עשה זאת במזיד — חייב. משמע שאדם יכול לאסור דבר שאינו שלו! ומשיבים: הכא נמי דאית ליה שותפות בגוה [כאן גם כן מדובר שיש לו שותפות בה].

ומעירים: המחלוקת האם שוחט בהמת חבירו לעבודה זרה אסרה, כדעת רב הונא, או לא אסרה, וכדעת רב נחמן רב עמרם ורב יצחק, היא כתנאי [כמחלוקת תנאים], ששנינו: גוי שניסך יינו של ישראל לעבודה זרה, אפילו שלא בפני עבודה זרה — אסרו; ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא מתירין אותו מפני שני דברים: אחד — שאין גוים מנסכין יין לעבודה זרה אלא בפני עבודה זרה, ואחד — שאפילו היה מנסך לעבודה זרה יכול הישראל לומר לו: לא כל הימנך [לא הכל בכוחך, אין באפשרותך] שתאסר ייני לאונסי.

ורב נחמן ורב עמרם ורב יצחק הסבורים שאדם אינו יכול לאסור דבר שאינו שלו, הם אמרי [אומרים]: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] אדם אוסר דבר שאינו שלו — הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בגוי, אבל ישראל ששוחט בהמת חבירו לעבודה זרה, אנו מניחים שרק לצעוריה קא מיכוין [לצער אותו את חבירו הוא מתכוין], ואין כוונתו לעבוד עבודה זרה, ולכן אינו אוסרה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] סתירה לדבר ממה ששנינו במשנתנו: שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשום (לשם) אחד מכל אלו ואחד לשום דבר כשר — שחיטתו פסולה, וכאן הרי מדובר בישראל! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בישראל משומד לעבודה זרה, שכשהוא אומר כן כוונתו בוודאי לעבודה זרה. ועוד מציעים,

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: המטמא והמדמע והמנסך יינו של חבירו, בשוגג — פטור, במזיד — חייב, הרי שישראל המנסך יינו של חבירו אוסרו! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בישראל משומד.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: ישראל שלא היה משומד לעבודה זרה, שאמר שהוא שוחט לשם עבודה זרה, אם התרו בו שדבר זה אסור מן התורה וחייבים עליו מיתה, וקבל עליו התראה, שאמר: על דעת כן אני עושה, מאי [מה הדין] כששחט בהמת חבירו לעבודה זרה, האם אוסר אותה? אמר ליה [לו]: אם התיר עצמו למיתה קאמרת [אומר אתה]? אין לך משומד גדול מזה.

א משנה אין שוחטין בהמת חולין לא לתוך ימים, ולא לתוך נהרות, ולא לתוך כלים, שכל אלה נראים כאילו נוהג כמנהג עבודה זרה. אבל שוחט הוא לתוך עוגה (חפירה עגולה) של מים. ובספינה יכול לשחוט על גבי כלים, שניכר שמטרתו היא כדי שלא ללכלך את הספינה. אין שוחטין לתוך גומא (חפירה קטנה) כל עיקר, אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה. ובשוק לא יעשה כן, כדי שלא