ושואלים: רישא [תחילתה] כשיטת ר' יוסי בר' יהודה וסיפא רבנן [וסופה כשיטת חכמים]?!

ומשיבים: אין, משום דקאי אבוה בשיטתיה [כן, משום שמחזיק גם אביו, ר' יהודה, בשיטתו] לענין הקף יחיד, ודעתם אם כן בענין זה היא דעת רבים.

א אמר רב גידל אמר רב: פעמים שלשה אנשים אף בבית חמש סאים — אסורין, ולפעמים אפילו בבית שבע סאים — מותרים. דברים אלה נראו בלתי מובנים. אמרו ליה [לו]: האם אמר רב הכי [כך]? אמר להו [להם], וחיזק דבריו בשבועה: אורייתא נביאי וכתובי, דאמר רב הכי [תורה נביאים וכתובים, שאמר רב כך]!

אמר רב אשי: מאי קשיא [מה הקושי בדבר]? דילמא הכי קאמר [שמא כך, במקרה כגון זה, אמר]: הוצרכו להשתמש בשש סאין והקיפו בשבע — אפילו בשבע מותרין שבית סאה ריק — אינו אוסר, לא הוצרכו אלא לחמש והקיפו בשבע — אפילו בחמש אסורין שיש בית סאתים בלא שימוש.

ושואלים: ואלא הא דקתני [זו ששנינו] "ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי", מאי לאו [האם לא הכוונה] פנוי מאדם? כלומר שיהא בחשבון הכולל בית סאתים עודפים על חשבון בית סאתים לכל אדם? ודוחים: לא, הכוונה היא פנוי מכלים, אף על פי שאין לכל אחד מהאנשים בית סאתים, כיון שאינם משתמשים בבית סאתים זה לטלטל שם, בטלו המחיצות.

ב איתמר [דנו חכמים]: היו שלשה אנשים בשיירא ומת אחד מהן ביום השבת, או היו שנים ונתוספו עליהן בשבת, נחלקו בכך רב הונא ור' יצחק, חד [אחד מהם] אמר: שבת גורמת, והכל נדון לפי מצב הדברים בשעת כניסת השבת. וחד [ואחד מהם] אמר: דיורין [הדיירים] גורמין, ודנים לפי מספר האנשים המצויים בפועל בכל שעה.

ומעירים: תסתיים [תוגדר] שרב הונא הוא שאמר שבת גורמת. שכן אמר רבה: בעאי [שאלתי] מרב הונא, ובעאי [ושאלתי] מרב יהודה: אדם שעירב מחצר לחצר דרך הפתח, ונסתם הפתח בשבת, או שעירב דרך החלון ונסתם החלון, מהו? האפשר עדיין לסמוך על עירוב זה להתיר לטלטל דרך פתחים אחרים? ואמר לי: שבת הואיל והותרה מתחילה — הותרה. ומסכמים: אכן תסתיים [תוגדר] שמסתבר כי רב הונא הוא הסובר ששבת גורמת ולא הדיירים.

ומציעים: לימא [האם לומר] כי רב הונא ור' יצחק בפלוגתא [במחלוקת] של התנאים ר' יוסי ור' יהודה קמיפלגי [נחלקו]? דתנן [שכן שנינו במשנה]: חצר שנפרצה משתי רוחותיה, וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו, וכן מבוי שניטלו קורותיו או לחייו אם ארעו דברים אלה בשבת — מותרין הדיירים בטלטול לאותה שבת ואסורין לעתיד לבא, אלה דברי ר' יהודה.

ר' יוסי אומר: אם מותרין לאותה שבת צריכים להיות מותרין גם לעתיד לבא, ואם אסורין לעתיד לבא אסורין גם לאותה שבת. ומכיון שאכן אסורים לעתיד לבוא, אם כן אסורים גם כן לאותה שבת, ואין אומרים כיון שהותרה הותרה.

לימא [האם נאמר] כי רב הונא שאמר כר' יהודה שקבע לפי כניסת השבת ור' יצחק שאמר כר' יוסי?

ודוחים: אמר לך [יכול לומר לך] רב הונא: אנא דאמרי [אני שאמרתי] דברי הרי הם מבוססים אפילו לשיטת ר' יוסי. כי, עד כאן לא קאמר [לא שמענו שאמר] ר' יוסי התם [שם] — אלא במקרה דליתנהו [שאין קיימות להן] למחיצות המתירות. הכא איתנהו [כאן יש קיימות להן] למחיצות. והכל נדון לפי המחיצות, ואף לדעתו יהיה מותר בטלטול.

ור' יצחק אמר (יכול לומר): אנא דאמרי [אני שאמרתי] דברי, יכולתי לבססם אפילו לשיטת ר' יהודה כי עד כאן לא קאמר [לא שמענו שאמר] ר' יהודה התם [שם] אלא דאיתנהו לדיורין [שישנם הדיורים] — הכא ליתנהו לדיורין [כאן אין הדיורים מצויים עוד], ואף לדעתו יהיה אסור בטלטול.

ג במשנה הובאו דברי חכמים האומרים אחד משני דברים: או שתי או ערב מתיר. ושואלים: היינו תנא קמא [הרי זה בדיוק דברי התנא הראשון] ומה חידשו החכמים האחרונים בכך?

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל מעשי ביחס ליחיד במקום ישוב; שהתנא הראשון לא התיר לכתחילה לסמוך על דרך זו של עשיית מחיצה וחכמים אחרונים התירו בכל מקרה.

ד משנה ארבעה דברים פטרו במחנה של אנשי צבא היוצאים למלחמה: מביאין עצים להסקה מכל מקום ואין חוששים משום גזל העצים מבעליהם. ופטורין מרחיצת ידים לאוכל, ופטורין מלעשר תבואת דמאי, תבואה שנלקחה מעם הארץ ואין ידוע אם היא מעושרת, שכרגיל חוזרים ומפרישים ממנה מעשר מספק, ופטורים מלערב עירובי חצירות.

ה גמרא תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: מחנה היוצאת למלחמת הרשות מותרין בגזל עצים לחים וכן יבשים. ר' יהודה בן תימא אומר: אף חונין בכל מקום אפילו אם גורמים הם נזק לשדה שחונים בו. ובמקום שנהרגו שם נקברין שאין כבודם בטלטול ממקום למקום ואין בעל המקום יכול לעכב.

ודנים בפרטי הדברים; לכאורה מהו החידוש ש"מותרין בגזל עצים יבשים"? הרי האי תקנתא דיהושע הוה [זו תקנה של יהושע היתה] שכן אמר מר [החכם]: מסורת בידינו עשרה תנאים התנה יהושע עם בני ישראל כשנכנסו לארץ וביניהם שיהו בעלי בהמות מרעין (שולחין למרעה) את צאנם בחורשין (יערות) של אחרים ולא יקפידו עליהם. ושיהיו מלקטין עצים לשימושם משדותיהן של אחרים!

ומשיבים: התם [שם] בתנאי יהושע, מדובר רק בהיזמי והיגי [מיני קוצים] שאין מקפידים עליהם, הכא [כאן] במחנה מלחמה — התירו אפילו בשאר עצים.

אי נמי [או גם כן], התם [שם] מדובר בזמן שהיו הקוצים מחוברין. ונמצא שמועילים המלקטים לבעל השדה שהם מנכשים את הקוצים משדותיו. הכא [כאן], אפילו בתלושין.

אי נמי [או גם כן]: התם [שם] מדובר רק בקוצים לחין שאינם ראויים מיד לשימוש להסקה ואין מקפידים עליהם, הכא [כאן], אפילו ביבשים.

הובאו קודם דברי ר' יהודה בן תימא האומר שאף חונין בכל מקום וכן שחיילים במקום שנהרגים שם נקברים, ומקשים: פשיטא [פשוט, ברור] הלא חייל כזה מת מצוה הוא וכלל בידינו: מת מצוה קונה מקומו ואין בעל שדה יכול למנוע מלקבור מת מצוה במקום הימצאו!

ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה הלכה זו] אלא אף על גב