מאי [מה] מסקנת הדבר? האם כי מהניא [כאשר מועילה] חבת הקדש, הרי זה לפסולא דגופיה [לפסול את גופו] של הקודש, אבל למימנא ביה [למנות בו] ראשון ושני לא מועילה, או דלמא לא שנא [שמא אין הבדל], ואף לענין זה היא מועילה? שאלה זו לא נפתרה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

א משנה השוחט את המסוכנת (בהמה העומדת למות) — רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינה כשרה עד שתפרכס ביד (ברגל הקדמית) וגם ברגל (האחורית), שכך ניכר הדבר שהיתה בה חיות בזמן השחיטה. ר' אליעזר אומר: דיה אם זינקה, כלומר, אם הדם מזנק ממקום השחיטה. אמר ר' שמעון: השוחט בלילה בהמה מסוכנת, ולמחר השכים ומצא שהכתלים מלאים דם — כשרה, שהדבר מעיד שזינקה, וכמדת (וכשיטת) ר' אליעזר, שהכשיר אם זינקה. וחכמים אומרים: השוחט את המסוכנת אינה כשרה עד שתפרכס או ביד או ברגל, או עד שתכשכש בזנבה.

ומוסיפים: אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה לענין זה, שמסוכנת צריכה פירכוס כדי להכשירה. בהמה דקה שבשעת השחיטה פשטה ידה שהיתה כפופה ולא החזירה את היד — פסולה, שאינה אלא סימן להוצאת נפש בלבד, ואין זה נחשב פירכוס שיש בו סימן של חיים. במה דברים אמורים שיש צורך בסימנים אלו? שהיתה הבהמה בחזקת מסוכנת, אבל אם היתה בחזקת בריאה, אפילו אין בה אחד מכל הסימנים הללו — כשרה.

ב גמרא ושואלים: מסוכנת ממאי [ממה] אנו יודעים דשריא [שהיא מותרת] על ידי שחיטה? ושואלים כנגד זה: וממאי תיסק אדעתין דאסירא [וממה יעלה על דעתנו לומר שהיא אסורה]? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "זאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא, ב) ודי היה לו "זאת אשר תאכלו", אלא מכאן ניתן היה ללמוד כי דווקא חיה (שראויה לחיות) אכול, ושאינה חיה לא תאכל, והא [וזו] שהיא מסוכנת הרי אינה חיה, שהיא עומדת למות. ומנין שהיא מותרת?

ומשיבים, מדאמר רחמנא [ממה שאמרה התורה]: נבלה לא תאכל ("לא תאכלו כל נבלה". דברים יד, כא) — מכלל הדברים אתה למד שזו שאינה נבילה אלא רק מסוכנת שריא [מותרת], דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] שמסוכנת אסירא [אסורה], השתא מחיים אסירא [עכשיו, הרי מחיים היא אסורה כבר], לאחר מיתה מיבעי [נצרכה לומר] שהיא אסורה?

ודוחים: ודלמא היינו [ושמא זוהי] נבלה היינו [זוהי] מסוכנת, שמדובר באותו איסור, שאיסור נבילה חל על הבהמה כבר בחייה, כשהיתה מסוכנת ועומדת למות! ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר כן, דכתיב [שנאמר]: "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא" (ויקרא יא, לט), ומכאן אתה למד שלאחר מיתה הוא דקרייה רחמנא [שקראה אותה התורה] נבלה, מחיים לא אקרי [אינה קרויה] נבלה.

ומקשים: ודלמא [ושמא] לעולם אימא לך [אומר לך]: היינו [זוהי] נבלה היינו [זוהי] מסוכנת, שמדובר באותו איסור, ואולם מחיים, אם שחטה כשהיא מסוכנת — עובר עליה רק באיסור עשה, כפי שלמדנו לעיל מ"זאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא, ב), ומכאן שמסוכנת שאינה חיה לא תאכלו, ואילו לאחר מיתה עובר עליה גם בלאו (איסור לא תעשה) של "לא תאכלו כל נבלה" (דברי יד, כא)!

אלא הראיה היא ממקום אחר, מדאמר רחמנא [ממה שאמרה התורה] טרפה לא תאכל ("ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" שמות כב, ל), שבעל חיים שנטרף (ואירע בו נקב או חסרון אחר שהוא עתיד למות ממנו), אסור באכילה — מכלל הדברים אתה למד שמסוכנת, העומדת למות מחמת חולי שריא [מותרת], דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך לומר] שמסוכנת אסירא [אסורה], מדוע הוצרך הכתוב לאסור טריפה? השתא [עכשיו, הרי] מסוכנת דלא מחסרא אסירא [שאין בה חסרון אסורה], טרפה שהיא מסוכנת מחמת חסרון שאירע בה מיבעיא [נצרכה לומר] שהיא אסורה? אלא מכאן שמסוכנת אינה אסורה.

ומקשים: ודלמא [ושמא] היינו [זוהי] טרפה היינו [זוהי] מסוכנת, כלומר, גם מסוכנת היא בכלל "טרפה לא תאכל", ש"טריפה" משמעה כל בהמה העומדת למות, בין אם מחמת חסרון ובין אם מחמת חולי, וממה שנאמר "וזאת החיה" למדנו לעבור עליו גם בעשה וגם בלא תעשה! ודוחים: אם כן, נבלה דכתב רחמנא [שכתבה התורה] שאסור לאוכלה, למה לי? ומה מחיים, כשהיא מסוכנת ועומדת להיעשות נבילה, קאי עלה [עומד עליה] באיסור לאו ועשה, לאחר מיתה מיבעיא [נצרכה לומר] שהיא אסורה גם בלאו וגם בעשה? וכי להיכן נעלם האיסור שהיה בה? אלא מכאן שמסוכנת אינה בכלל איסור טריפה, ולכן הוצרך הכתוב לאסור נבילה.

ומקשים: ודלמא [ושמא] היינו [זוהי] נבלה היינו [זוהי] טרפה היינו [זוהי] מסוכנת, ומה שנאמר בתורה איסור לא תעשה בנבילה הוא כדי לעבור עליו לאחר מותו בשני לאוין ועשה!

אלא מהכא [מכאן] ראיה שמסוכנת מותרת, שנאמר: "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו" (ויקרא ז, כד), ואמר מר [החכם]: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמר איסור זה? וכי משום שהיא נבילה או טריפה יהיה מותר חלבה? אלא אמרה התורה: יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב, שהאוכל חלב נבילה יעבור גם על איסור אכילת חלב וגם על איסור אכילת נבילה, וכן יבא איסור טרפה ויחול על איסור חלב.