בחולין שנעשו על טהרת תרומה, ותאמר שהיא שיטת ר' יהושע, ששני עושה בהם שלישי! ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יכול לעלות על דעתך] דבר זה, דקתני [שהרי הוא שונה] במשנתנו דין בשר, דאי [שאם] בחולין שנעשו על טהרת תרומה מדובר, בשר שנאכל על טהרת תרומה מי איכא [האם יש]? הרי אין תרומה נוהגת אלא בפירות!

ומקשים: אלא מאי [מה אתה אומר], שמדובר במשנה בקדשים, כלומר, בבשר חולין שנאכל על טהרת הקודש? והרי משנתנו עוסקת גם בבשר חיה, וכי חיה בקדשים מי איכא [האם יש]? ומשיבים: יש להניח שהנוהגים לאכול בשר בטהרת הקודש, משום שהם רגילים באכילת קדשים — נוהגים כן גם בבשר חיה, מפני שבשר בבשר מיחלף [מוחלף], אבל בשר בפירי לא מיחלף [בפירות אינו מוחלף].

אמר עולא, חבריא אמרין [החברים אומרים], כפי שנאמר לעיל בשם ר' אלעזר, שמדובר במשנתנו בחולין שנעשו על טהרת הקדש, ששני לטומאה עושה בהם שלישי לטומאה, ולכן אם היו מוכשרים בדם לקבל טומאה — אסור היה לאוכלם בידים מסואבות (שניות לטומאה), ושלא כדברי ר' יהושע, שאמר ששני עושה שלישי בחולין שנעשו על טהרת התרומה, אבל אינו עושה שלישי בחולין הנעשים על טהרת הקודש.

ואנא אמינא [ואני אומר] שמשנתנו שיטת ר' יהושע היא, ומה שאמר ששני עושה שלישי בחולין שנעשו על טהרת התרומה — בלשון לא מיבעיא קאמר [לא נצרכה הוא אומר]: לא מיבעיא [לא נצרכה לומר] חולין שנעשו על טהרת קדש דחמירי [שהם חמורים] אומר הוא דאית בהו [שיש בהם] שלישי לטומאה, אלא אפילו חולין שנעשו על טהרת תרומה נמי אית בהו [גם כן יש בהם] שלישי.

ושואלים: מאן חבריא [מי הם החברים]? שיטת מי היא? שיטת רבה בר בר חנה היא, שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מאי אהדרי [מה השיבו] ר' אליעזר ור' יהושע להדדי [זה לזה]? שכאמור לעיל, ר' אליעזר אמר שהאוכל מאכל שהוא ראשון לטומאה נעשה בעצמו ראשון לטומאה, וכן האוכל מאכל שני נעשה שני, וכן האוכל מאכל שלישי נעשה שלישי. ואילו ר' יהושע אמר שהאוכל מאכל שהוא ראשון או שני — נעשה שני, והאוכל מאכל שהוא שלישי — נעשה שני לקודש, אבל לא לתרומה, בחולין שנעשו על טהרת התרומה.

כך אמר לו ר' אליעזר לר' יהושע: מה שאני אומר שדינו של האדם האוכל יהיה כדין המאכל שהכניס לפיו, ולא כרגיל בדיני טומאה, שהנוגע בטומאה יורד בדרגת הטומאה — שהרי מצינו יותר מכך, שדין האיש האוכל חמור לענין טומאה יותר מן האוכל שהכניס לפיו, שאילו נבלת עוף טהור כשהיא בחוץ כלומר, כשהוא נוגע בה — לא מטמא כלל, ואילו האדם האוכלה מטמא בגדים כשהיא מצויה בבית הבליעה שלו, ואם כן אנו היאך לא נעשה את האוכל חמור לכל הפחות כמאכל שהכניס לפיו?

ור' יהושע אומר: מנבלת עוף טהור לא גמרינן [אין אנו למדים], מפני שחידוש הוא, הלכה מיוחדת בדיני טומאות, ואין למדים מן החידוש. אלא להיפך, מצינו שהמאכל חמור מן האוכל, שאילו מאכל מקבל טומאה כשיש בו שיעור בכביצה, ואילו האדם האוכל אוכלים טמאים אינו טמא עד דאכיל [שהוא אוכל] כחצי פרס, שהוא שיעור שתי ביצים, ואם כן, אנו היאך נעשה את טומאת האדם האוכל כטומאת

המאכל? ור' אליעזר, מה הוא עונה על כך? לדעתו, את חומרת הטומאה משיעורין לא גמרינן [אין אנו למדים], ששיעורי הטומאה אינם ענין של חומרה וקולה, ואין הדברים שייכים זה לזה. ועוד מוסיף ר' אליעזר: לדבריך, מה שאתה אומר על מי שאוכל מאכל שהוא ראשון לטומאה שהוא עצמו נעשה שני — יפה אתה אומר, אבל מי שאוכל מאכל שהוא שני, שני למה הוא נעשה?

אמר לו ר' יהושע: מצינו (מצאנו) שהשני עושה את הנוגע בו שני על ידי משקין, שמשקים הנוגעים באוכל שהוא שני לטומאה, עושים אוכל אחר שנגעו בו שני לטומאה.

אמר לו ר' אליעזר: והא [והרי] משקין נמי [גם כן] תחלה (ראשון) לטומאה הוו [הם] נעשים כשנגעו בשני, דתנן [ששנינו במשנה]: כל הפוסל בתרומה כלומר, השני לטומאה — מטמא את המשקין להיות תחלה (ראשון) לטומאה, חוץ מטבול יום (אדם שטבל מטומאתו ועדיין לא שקעה השמש), שלמרות שהוא שני לטומאה ופוסל את התרומה, אינו עושה את המשקה שנגע בו ראשון לטומאה.

ועוד הקשה לו ר' אליעזר: לדבריך, שאין דין האדם האוכל חמור מדין המאכל, האוכל מאכל שהוא שלישי, שני לקודש למה הוא נעשה?

אמר לו ר' יהושע: אף אני לא אמרתי דבר זה אלא בחולין הנעשים על טהרת התרומה, שטהרתה (מה שנחשב טהור לתרומה)