ודוחים: יהושפט לא הוה מפליג נפשיה מיניה [לא היה מחלק עצמו ממנו] מאחאב, לשחוט ולאכול בפני עצמו, שהרי רצה להיות קרוב ומחובר אליו. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר] שאמר לו יהושפט לאחאב: "כמוני כמוך כעמי כעמך" (מלכים א כב, ד), אלא מעתה, כשאמר "כסוסי כסוסיך" (שם) הכי נמי [כך גם כן] יכול אתה לפרש במשמעות זו?! אלא הכוונה היא: מה דהוי אסוסיך תהוי אסוסי [מה שיהיה על סוסיך יהיה גם על סוסי], שנלך יחד למלחמה, הכא נמי [כך גם כן] אתה צריך לפרש "כמוני כמוך כעמי כעמך" — מאי דהוי עלך ועילוי עמך תיהוי עלי ועילוי עמי [מה שיהיה עליך ועל עמך יהיה עלי ועל עמי], שגורל אחד יהיה לשנינו!

אלא הראיה שרצה יהושפט להיות קרוב ומחובר עם אחאב היא מהכא [מכאן], שנאמר: "ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים איש על כסאו מלובשים בגדים בגורן פתח שער שומרון" (שם י), ויש לשאול: מאי [מה פירוש] גורן? אילימא [אם תאמר] שישבו בגורן ממש, אטו [וכי] שער שומרון גורן הוה [היה]? ודאי לא היה גורן בשער, שהוא המקום שבו יושבים זקני העיר ושופטיה! אלא הכוונה היא: כי [כמו] גורן היו יושבים, בעיגול, כשפניהם זה לזה, בידידות, וכמו דתנן [ששנינו במשנה]: סנהדרין היתה יושבת כחצי גורן עגולה, כדי שיהו החכמים רואין זה את זה, ואף כאן ישבו מלך יהודה ומלך ישראל באופן שיהיו רואים זה עם זה, כאות לידידות.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] לרב ענן שאמר ששחיטת המשומד לעבודה זרה כשרה, ממה שנאמר באליהו: "והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב" (שם יז, ו), ואמר רב יהודה, אמר רב: את האוכל היו מביאים מבי טבחי [מבית המטבחיים] של אחאב, ובוודאי לא היה אליהו אוכל מבשר זה אילולא השחיטה בבית אחאב היתה כשרה! ומשיבים: על פי הדבור שאני [שונה], שאליהו עשה כך על פי דבר ה' המפורש, ואין להביא מכאן ראיה.

אגב הזכרת פסוק זה שואלים: מאי [מה פירוש] עורבים? אמר רבינא: עורבים ממש. אמר ליה [לו] רב אדא בר מניומי: ודלמא תרי גברי דהוי שמייהו [ושמא היו אלו שני אנשים שהיה שמם] עורבים! מי לא כתיב [האם לא נאמר]: "ויהרגו את עורב בצור עורב ואת זאב הרגו ביקב זאב" (שופטים ז, כה)? משמע שיש שם פרטי "עורב"! אמר ליה [לו] רבינא בדחיה: איתרמאי מילתא דתרוייהו הוה שמייהו [וכי הזדמן הדבר ששניהם היה שמם] עורבים? אלא ודאי היו אלה עורבים ממש.

ומקשים עוד: ודלמא [ושמא] על שם מקומן נקראו "עורבים"! מי לא כתיב [האם לא נאמר]: "וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה" (מלכים ב ה, ב), וקשיא לן [והיה קשה לנו] בהבנת הפסוק: קרי [קורא] לה "נערה" שהיא כמעט בוגרת, וקרי [וקורא] לה והיא "קטנה" שאינה בוגרת! ואמר ר' פדת: כוונת הפסוק היא לקטנה שמן המקום נעורן. וכשם שקראו לשפחת נעמן "נערה" על שם מקומה — שמא קראו לאלה "עורבים" על שם מקומם! ודוחים: אם כן, "עורביים" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], וכיון שאמר עורבים הכוונה לעורבים ממש.

ב ועוד מציעים: לימא מסייע ליה [האם אפשר לסייע לו] לרב ענן, שאמר שמשומד לעבודה זרה אינו נחשב משומד לכל התורה, ושחיטתו כשרה, ממה ששנינו: הכל שוחטין, ואפילו כותי ואפילו ערל ואפילו ישראל משומד. ונברר: האי ערל היכי דמי [ערל זה כיצד הוא בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שמתו אחיו מחמת מילה, ומחמת הסכנה אינו נימול, הלוא האי ישראל מעליא [זה ישראל מעולה, כשר] לגמרי הוא, ואין כל חשש לגבי שחיטתו! אלא פשיטא [פשוט] שהכוונה היא למשומד לערלות, שאינו רוצה למול עצמו.

ומעתה אימא סיפא [אמור את סופה] של ההלכה: ואפילו ישראל משומד, ונברר: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? אי [אם] הכוונה למשומד לדבר אחד מן התורה — היינו [הרי הוא] דין משומד לערלות ששנינו כבר! אלא לאו [האם אין] הכוונה למשומד לעבודה זרה, וכדברי רב ענן, שמשומד כזה מותר לאכול משחיטתו?

ודוחים: לא, לעולם אימר [אומר] לך כי משומד לעבודה זרה לא שוחט, וכפי שאמר מר [החכם]: חמורה עבודה זרה, שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה, ומכאן שהמשומד לעבודה זרה נחשב ככופר בכל התורה, ונדון כגוי, ששחיטתו פסולה.

אלא הכוונה היא למשומד לאותו דבר, כלומר, לענין שחיטה, שאוכל גם בהמות שלא נשחטו כראוי. וכדברי רבא שאמר שהמשומד לאכול נבילות לתיאבון נותנים לו סכין בדוקה ושוחט.

ב מיתיבי [מקשים] על שיטת רב ענן, שמותר לאכול משחיטתו של משומד לעבודה זרה, ממה ששנינו בברייתא: נאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה" (ויקרא א, ב), ומדייקים: "מכם" — ולא כולכם, להוציא את המשומד, שאין מקבלים ממנו קרבן. ועוד: "מכם" — בכם בבני ישראל חלקתי בין משומד לאחר, ולא באומות, שמהם מקבלים קרבן מכל אדם, גם אם הוא עובד עבודה זרה. ועוד דרשו: "מכם מן הבהמה" (שם) — להביא (לרבות) בני אדם שדומים לבהמה, כלומר, אנשים שאינם מקיימים את מצוות התורה, שאף מהם מקבלים קרבן. מכאן אמרו חכמים: מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המשומד, ומנסך את היין לעבודה זרה, ומחלל שבתות בפרהסיא.

ותחילה מבררים את לשון הברייתא: הא גופא קשיא [ברייתא זו עצמה קשה], אמרת [אומר אתה] מתחילה "מכם" — ולא כולכם, להוציא את המשומד, שאין מקבלים ממנו קרבן, והדר תני [וחוזר ושונה]: מקבלין קרבנות מפושעי ישראל!

ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], רישא [בתחילה] שאין מקבלים מן המשומד, הכוונה למשומד לכל התורה כולה, ואילו מציעתא [בהלכה האמצעית] שמקבלים קרבן מפושעי ישראל, הכוונה היא למשומד לדבר אחד.

ומעתה, אימא סיפא [אמור את סופה של הברייתא]: חוץ מן המשומד ומנסך את היין ומחלל שבת בפרהסיא שאין מקבלים מהם קרבן, ונברר: האי משומד היכי דמי [משומד זה כיצד הוא בדיוק]? אי [אם] משומד לכל התורה כולה — היינו רישא [הרי זה מה שכבר שנינו בתחילת הברייתא], "מכם" — להוציא את המשומד! ואי [ואם] מדובר במשומד לדבר אחד — קשיא מציעתא [קשה ההלכה האמצעית], משם עולה שמקבלים קרבן ממשומד לדבר אחד!

אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך הוא אומר]: חוץ מן המשומד לנסך את היין לעבודה זרה, ולחלל שבתות בפרהסיא. אלמא [מכאן] שמשומד לעבודה זרה הוה [הרי הוא] נחשב משומד לכל התורה כולה, ששחיטתו פסולה כשחיטת הגוי, ותיובתא [וקושיה חמורה] על דברי רב ענן, שאמר ששחיטתו כשרה! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה היא], ונדחו דבריו.

אגב כך שואלים: והא [וזה] שאין מקבלים קרבן מן המשומד מהכא נפקא [מכאן, מפסוק זה הוא יוצא]? הלוא מהתם נפקא [משם, הוא יוצא], ממה שנאמר בענין קרבן חטאת: