ונשבעות לה' צבאות עיר ההרס יאמר לאחת. ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה' " (ישעיהו יט, יח—יט) — שנדרו בני מלכים אלה לעבוד את ה' ("נשבעות לה' צבאות"), ולא אלהים אחרים. הלכו בני מלכים אלה לאלכסנדריא של מצרים, ובנו שם מזבח, והעלו עליו לשם שמים — שכן נאמר: "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים".

א כיון שהוזכר פסוק זה שבישעיה, דנים בו עוד. על הנאמר בו "עיר ההרס יאמר לאחת", שואלים: מאי [מה פירוש] כתוב זה "עיר ההרס יאמר לאחת"? ומשיבים: כדרך שהיה מתרגם ומפרש רב יוסף את הכתוב הזה: "עיר ההרס" — קרתא [העיר] בית שמש שעתיד למיחרב [להיחרב], "יאמר לאחת" — איתאמר [נאמר] שהיא חדא מנהון [אחת מהן], מחמש הערים בארץ מצרים, שראשיהן נדרו שלא לעבוד לעבודה זרה. ומסבירים: ממאי [ממה, מנין] אנו יודעים שהלשון "עיר ההרס" — לישנא דשימשא [לשון של שמש] היא? דכתיב [שכן נאמר] בשמש : "האומר לחרס ולא יזרח" (איוב ט, ז). משמע שחרס הוא השמש (וזיקת שמות יש בין "חרס" ל"הרס").

ב מתוך שנידונו עניינם של החיים בארץ מצרים, מביאים עוד בעניינם של ישראל החיים בתפוצות הגולה השונות. נאמר בנבואת ישעיה על שיבת תפוצות ישראל: "...ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך. אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ" (ישעיהו מג ה—ו). ומפרשים: "הביאי בני מרחוק" — אמר רב הונא: אלו גליות של בבל שדעתן מיושבת עליהן לעסוק בתורה ובמצוות, כבנים. "ובנותי מקצה הארץ" — אלו גליות של שאר ארצות, שאין דעתן מיושבת עליהן, כבנות.

ג ועוד בעניינן של גלויות ישראל אמר ר' אבא בר רב יצחק, אמר רב חסדא, ואמרי לה [ויש האומרים אותה אימרה] שאמר זאת רב יהודה, אמר רב: כל הגוים הדרים במרחב המשתרע מצור שבצידו הצפון מזרחי של הים התיכון, ועד קרטיגני שבצידו הדרום מערבי של הים התיכון, הריהם מכירין את ישראל ואת דתם, וכן הם מכירים את אביהם שבשמים. ואילו כל הגוים הדרים במרחב שמצור כלפי מערב, ומקרטיגני כלפי מזרח (ראה מפה) — אין מכירין את ישראל ולא את אביהן שבשמים.

איתיביה [הקשה לו] רב שימי בר חייא לרב: והלא נאמר "ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מקטר מגש לשמי ומנחה טהורה" (מלאכי א, יא), הרי משמע ששם ה' ידוע בכל מקום ואף במערב לצור וממזרח לקרטיגני! אמר ליה [לו] רב בתמיהה: האם החכם הגדול שימי את [אתה] הוא זה השואל שאלה שכזו?! אין כוונת הכתוב לומר שכל אלה מכירים את ה' ועובדים לו, שהרי עובדים הם לאליליהם, אלא דקרו ליה אלהא דאלהא [שהם קוראים לו, לקדוש ברוך הוא, אלהי האלהים].

ד עוד נאמר בפסוק שהובא למעלה "ו בכל מקום מקטר מגש לשמי", ותוהים: וכי כפשוטו של מקרא שיהא מותר להקריב קרבנות בכל מקום סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר? אמר ר' שמואל בר נחמני, אמר ר' יונתן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום, שמעלה אני עליהן כאילו בעיסוקם זה הם מקטירין קרבן ומגישין לשמי.

ועוד: מה שנאמר בכתוב הזה "ומנחה טהורה" — זה הלומד תורה בטהרה, כיצד? זה הנושא אשה ואחר כך לומד תורה, שאינו מוטרד מהרהורי עבירה.

ה ובדומה לדרשה שנאמרה למעלה בשבחם של תלמידי חכמים העוסקים בתורה שנחשבים הם כמקריבים קרבנות לפני ה', מביאים עוד בענין זה. נאמר "שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העמדים בבית ה' בלילות" (תהלים קלד, א). ושואלים: מאי [מה, עניינם] של אלה העומדים בבית ה' בלילות ומברכים את ה', וכי איזו עבודה יש בלילות בבית המקדש? אמר ר' יוחנן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה, שמעלה עליהן הכתוב כאילו באותה שעה הריהם עסוקים בעבודה בבית המקדש.

ו ועוד נדרש כיוצא בזה. נאמר בדברי שלמה לחירם מלך צור: "הנה אני בונה בית לשם ה' אלהי להקדיש לו להקטיר לפניו קטורת סמים ומערכת תמיד ועולות לבוקר ולערב לשבתות ולחדשים ולמועדי ה' אלהינו לעולם זאת על ישראל" (דברי הימים ב ב, ג). ודבריו שאמר שבמקדש שיבנה יוקרבו כל אלה לעולם צריכים הסבר, שהרי חרב המקדש ושוב אין קרבנות! אמר רב גידל, אמר רב: כוונת דברי שזה המזבח הריהו בנוי וקיים לעולם בשמים, אף שחרב בית המקדש בארץ, ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. ואילו

ר' יוחנן אמר בפירוש כוונת הדברים, כי אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה במקדש, שמעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם, והריהם עובדים בו.

ז ובדומה לזה אמר ריש לקיש, מאי דכתיב [מה פירוש זה שנאמר] "זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים. אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני" (ויקרא ז, לז—לח)? — לומר שכל העוסק בתורה — כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת, ואשם.

אמר רבא בשאלה על דרשה זו: והרי האי [זה] הכתוב אומר "לעלה למנחה", ואילו לדרשה האומרת שהלומד תורה נחשב לו כמקריב הן עולה והן מנחה, מעתה "עלה ומנחה" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אלא אמר רבא שכך יש לדרוש כתוב זה: כל העוסק בתורה — אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא אשם.

ובדומה לכך אמר ר' יצחק: מאי דכתיב [מה פירוש זה שנאמר] בתחילת פרשת החטאת "זאת תורת החטאת" (שם ו, יח), וכן בתחילת פרשת האשם "זאת תורת האשם" (שם ז, א)? לומר: כל העוסק בתורת חטאת — כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם — כאילו הקריב אשם.

ח משנה נאמר בעולת בהמה "אשה ריח ניחוח" (שם א, ט), וכן בעולת העוף נאמר "אשה ריח ניחוח" (שם יז), וכן במנחה נאמר "אשה ריח ניחוח" (שם ב, ב), והרי זה בא לומר לך: כי אחד (שווה) הוא זה המרבה בקרבנו, שמביא בהמה לעולתו, ואחד (ושווה) הוא זה הממעיט בקרבנו, שמביא עוף או מנחה בקרבנו, ובלבד שיכוין לבו לשמים.

ט גמרא שנינו במשנתנו כי אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים. ובענין זה אמר ר' זירא: מאי קראה [מה הוא הפסוק] המלמד על כך? — "מתוקה שנת העבד אם מעט ואם הרבה יאכל" (קהלת ה, יא) — ששווה הוא שכרו של המקריב ("העובד") קרבן מועט ("אם מעט"), לזה של המקריב קרבן מרובה ("ואם הרבה").

רב אדא בר אהבה אמר: הדבר נלמד מהכא [מכאן], מהפסוק הקודם לו: "ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליו כי אם ראות עיניו" (שם י) — שאף שמביא קרבן מרובה ("ברבות הטובה"), שרבים הם הכהנים האוכלים ממנו ("רבו אוכליה"), אין הוא מרוצה ומקובל יותר משל זה המביא קרבן מועט שמעטים אוכליו. שכן איזהו הקרבן הנרצה לפני הקדוש ברוך הוא ("ומה כשרון לבעליו")? של זה שגלוי לפני המקום כי מכוון הוא את לבו לשמים ("כי אם ראות עיניו").

י למעלה הובאה דרשה המסבירה טעם הלשון השווה "אשה ריח ניחוח" האמורה בכל הקרבנות. ובדומה לכך מביאים דרשה המסבירה מדוע בכל הקרבנות נאמר שם ה' המיוחד. תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' שמעון בן עזאי: בוא וראה מה כתיב [נאמר] בפרשת קרבנות, שהרי לא נאמר בהן לא שם "אל", ולא שם "אלהים", אלא שם "ה' "("אשה ריח ניחוח לה' ") שם המיוחד, בלבד. וטעם הדבר: שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. שאילו היו נאמרים הציוויים על הקרבנות השונים בשמות שונים של ה', היה מקום לכופרים (הסבורים כי ישנן כמה רשויות), לטעון כי קרבן אחד נצטוה על ידי רשות אחת, וקרבן אחר נצטוה על ידי רשות אחרת.

ומוסיף ואומר, ובדומה לכך נאמר בשור שהוא בעל חיים הגס (הגדול) "אשה ריח ניחוח", ואף בעוף שהוא בעל החיים הדק (הקטן) נאמר "אשה ריח ניחוח", וכן במנחה שהיא זולה יותר נאמר "אשה ריח ניחוח" — לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים.

ושמא תאמר: לאכילה הוא צריך הקדוש ברוך הוא, והרי איפוא משובח הוא יותר זה המביא קרבן גדול? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "אם ארעב לא אמר לך כי לי תבל ומלאה" (תהלים נ, יב), ועוד נאמר בפסוקים הקודמים: "כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף. ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי" (שם י— יא). וכן נאמר בפסוק שלאחריו "האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה" (שם יג).

לא אמרתי אליכם זבחו, כדי שתאמר "אעשה רצונו (אמלא צורכו) של הקדוש ברוך הוא בהבאת קרבן, ועל ידי כך אף הוא יעשה רצוני (ימלא צורכי)". שכן לא לרצוני (לצורכי) אתם זובחים, אלא לרצונכם (לצורך עצמכם) אתם זובחים, לקיים מצוותי שתהא לכם כפרה בכך, שכן נאמר: "לרצנכם תזבחהו" (ויקרא יט, ה).

יא ועוד בדרשת כתוב זה, דבר אחר: "לרצנכם תזבחהו" — לרצונכם (ברציה גמורה) זבחו את הקרבן, לדעתכם (במודעות שלימה) זבחו את הקרבן.

כדבעא מיניה [כמו ששאל אותו] שמואל מרב הונא: מנין למתעסק בקדשים, שלא התכוון לשחיטה אלא לעשות דבר אחר, ומתוך התעסקותו זו שחט את הקרבן, שהקרבן הוא פסול? השיב רב הונא לשמואל: למדים אנו כך, מזה שנאמר בשחיטת הקרבן: "ושחט את בן הבקר" (שם א, ה) — לומר: שתהא פעולת השחיטה מתחילתה מכוונת לשם שחיטתו של בן בקר זה, ולא למטרה אחרת.

אמר לו שמואל לרב הונא: הלכה זו שכך צריך לשחוט לכתחילה, מקובלת בידינו הוא, ואולם לענין לעכב (שנפסל הקרבן בשחיטתו של המתעסק) מנין לנו? השיב לו רב הונא: לכך תלמוד לומר "לרצנכם תזבחהו" — לדעתכם זבחו.