ודמי הכבשים (אשם נזיר ואשם מצורע הניתנים לנדבה) — ינתנו לשופר שלישי. ודמי השעירים של חטאות ציבור של רגלים (המכפרים על טומאת מקדש וקדשיו) — ינתנו לשופר רביעי. ודמי המותרות (שהפריש אדם מעות לצורך הקרבת אחד הקרבנות הללו, ולאחר שנקנה הקרבן נותרו בידו מעות) — הריהם ניתנים לשופר חמישי. והמעה (שמביאים שנים שהשתתפו במחצית השקל, והביאו שניהם שקל אחד) — תינתן לשופר הששי.

ולאחר שהובאו ארבעה הסברים שונים בטעם תקנת ששת השופרות במקדש, מסבירים: כולהו [כולם, שאר החכמים] כהסברו של חזקיה (שששת השופרות נועדו למניעת קטטה בין בתי האב השונים של משמר הכהנים) לא אמרי [אינם אומרים] — שכן לחשש זה של אנצויי [מריבה] בין כהנים לא חיישינן [אין אנו חוששים], שמוסכם הוא על כל הכהנים שכל חד וחד [אחד ואחד] מבתי האב של הכהנים את עבודת יומיה קא עביד [יומו הוא עושה] ומקבל לפי זה את עורות העולה שקרבו באותו יום. וכמו כן, שאר החכמים

כהסברו של ר' יוחנן (שששת השופרות נועדו למניעת עיפוש המעות) לא אמרי [אינם אומרים] — שכן לחשש זה של איעפושי [עיפוש] לא חיישינן [אין אנו חוששים].

וכמו כן, כל שאר החכמים כהסברו של זעירי (שששת השופרות הותקנו כנגד ששת מיני בהמה שנודב אדם לעולה ומוסרה לקיץ המזבח, ולא הסתפקו בשלושה שופרות, שלושה לקרבנות הגדולים ושלושה לקרבנות הקטנים, משום שזעירי סבור כשיטת רבי לא אמרי [אינם אומרים] — שכן כיחידאה לא מוקמי [כשיטת יחיד, רבי, אינם מעמידים] את טעמה של תקנת חכמים זו.

וכמו כן, כל שאר החכמים כהסברו של בר פדא (שששת השופרות נועדו לדמי פרים, אילים, כבשים ושעירים שאבדו ונמצאו לאחר שהוקרב תחתיהם, ולדמי מותרות ועבור המעה) נמי לא אמרי [גם כן אינם אומרים] — משום שאין להפריד בין ארבעת הבהמות הללו ולהניח את מעותיהן בשופרות נפרדים ובין מותרות (שניתן להם שופר אחד), שהרי כולהו נמי [כולם, כל אלה, גם כן] הריהם בכלל מותרות, שהרי נותרו, לאחר שהוקרב תחתם קרבן אחר, ונמצאו אלה.

וגם למה שאמר שהשופר הששי נועד למעה (ההולכת, כשאר הדמים שבששת השופרות, לעולות הנדבה), אין שאר החכמים מודים לו, שכן לדעתם מעה נמי [גם כן] לשקלים אזלא [הולכת]. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: להיכן קלבון (כינויה של מעה זו) זה הולך? — לשקלים, אלו דברי ר' מאיר. ר' אליעזר אומר: לנדבה.

א ולאחר שהובאו ונידונו הסבריהם של ארבעה חכמים בטעם התקנת ששת השופרות במקדש, למעות הניתנות לעולות נדבה, מביאים הסברים נוספים. שמואל אמר: ששת השופרות הללו הם כנגד ששה מותרות (הכסף הנותר בידו של המפריש מעות לקניות קרבנות, לאחר שנקנו) אלה: בזבחים — מותר קרבן חטאת, ומותר קרבן אשם (אשם גזילות ואשם מעילות), ומותר קרבן אשם נזיר (שמביא הנזיר שנטמא במת בתוך ימי נזירותו), ומותר קרבן אשם שמביא המצורע לאחר שנרפא מצרעתו ונטהר. ובמנחות — מותר מנחת חוטא (שמביא החוטא בשבועת העדות או בשבועת ביטוי או בטומאת מקדש וקדשיו, אם דל הוא), ומותר מנחת עשירית האיפה של כהן גדול (הנקראת "מנחת כהן משיח" או "מנחת חביתין", הקרבה כל יום, ויש בה עשירית האיפה סולת, מחציתה קרבה בבוקר ומחציתה קרבה בערב).

ור' אושעיא אמר: טעם התקנת ששת השופרות הללו, ארבעה כנגד ארבעת מותרות זבחים, מותר חטאת, ומותר אשם, ומותר אשם נזיר, ומותר אשם מצורע. ואחד נוסף כנגד מותר קינין (שתי תורים או שני בני יונה הבאים לקרבנות העוף של יולדת, הזב הנטהר מזובו, ועוד), ושלא כדברי שמואל. ואחד כנגד מותר מנחת חוטא, וכשיטת שמואל.

ושואלים: שמואל מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כר' אושעיא המונה שופר כנגד קינים? ומשיבים: ששת השופרות הללו נועדו לעולות נדבה, ואילו מותר הקינין כבר תנא ליה רישא [שנה אותו התנא במסכת שקלים בראש] המשנה, בין שבעת השופרות המנויים שם (שכן בסך הכל היו שלושה עשר שופרות במקדש), ולא היו לנדבה.

ושואלים עתה לשיטת ר' אושעיא: והאם הוא מונה בין ששת השופרות לנדבה את הקינים, משום שהוא אכן תני [שונה] את המשנה בשקלים, ולא תני [ואולם אינו שונה] את הנאמר בה בתחילת קינין?! והתני [והרי שונה] ר' אושעיא את המשנה הזו במפורש, ותני [ושונה] הוא בה בתחילתה קינין! ומשיבים: אף שנמנו הקינים בתחילת המשנה בין שבעת השופרות שהיו במקדש, חזרו ונמנו אף בין ששת השופרות לנדבה, חד [אחד] — נזכר לקינין עצמם, וחד [ואחד] — נזכר למותר קינין.

ושואלים לצד האחר: ור' אושעיא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כשמואל המונה שופר למותר עשירית האיפה של כהן גדול? ומשיבים: סבר לה כמאן דאמר [סבור הוא ר' אושעיא כמי שאומר] שמותר של עשירית האיפה של כהן גדול אינו בא כעולת נדבה אלא ירקב. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: מותר מנחת — נדבה, מותר מנחה — ירקב.

ועל התמיהה בנוסח לשון הברייתא מאי קאמר [מה הוא אומר], אמר רב חסדא: הכי קאמר [כך הוא אומר, זו כוונתו]: מותר מנחת חוטא — הריהי לנדבה, מותר עשירית האיפה של כהן גדול — ירקב.

ב רבה אמר: יש לפרש את דברי הברייתא באופן שונה: אפילו מותר עשירית האיפה של כהן גדול — נמי [גם כן] הריהו לנדבה, אלא מותר לחמי תודה — ירקב.

ומעירים: רב חסדא ורבה בפלוגתא [במחלוקת] של אמוראים ראשונים נחלקו. שכך למדנו: מותר עשירית האיפה של כהן גדול, מה דינו? ר' יוחנן אמר: נדבה, ר' אלעזר אמר: ירקב.

מיתיבי [מקשים] על שיטת הסוברים שמותר עשירית האיפה של כהן גדול ירקב, ממה ששנינו: מותר השקלים — הריהו חולין, ואילו מותר עשירית האיפה ומותר קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות וחטאות ואשמות — כל אלה מותריהן נדבה.

מאי לאו [האם לא] כוונת האמור "מותר עשירית האיפה" — מותר עשירית האיפה של כהן גדול, שהוא הולך לנדבה!

ודוחים: לא, הכוונה למותר מנחת חוטא, שאף היא באה עשירית האיפה סולת (ויקרא ה, יא).

אמר רב נחמן בר רב יצחק, מסתברא [מסתבר] לומר כמאן דאמר [כשיטת מי שאומר] שדין מותר עשירית האיפה של כהן גדול שירקב.

דתניא [שכן שנויה ברייתא]: על האמור במנחת חוטא "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבנה כי חטאת היא" (שם), אמר ר' יהודה: לשון מיעוט זו ("חטאת היא"), באה ללמד כי דווקא היא קרויה "חטאת" (ומשום כך, אין היא טעונה הבאת לבונה, כדין קרבן החטאת שאינו טעון לבונה), ואין מנחה אחרת הקרויה "חטאת". ומכאן לימד הכתוב על מנחת עשירית האיפה של כהן גדול — שאינה קרויה "חטאת", ולכך הריהי טעונה לבונה. ומכאן אף נסיק, כי מאחר שמנחת עשירית האיפה של כהן גדול

אינה קרויה "חטאת" — אין דין מותרה כדין מותר החטאת ההולך לנדבה, אלא הריהו ירקב.

ג משנה נדב להקדש ואמר "שור זה עולה", ולאחר מכן נסתאב (נפל בו מום), ונפסל להקרבה — הריהו פודה את השור, ומביא בדמיו שור אחר לקרבן. ואם רצה — יביא בדמיו שנים שוורים. וכן אם אמר בהקדשו "שני שוורים אלו עולה", ולאחר מכן נסתאבו השוורים, ופדה אותם — אם רצה יביא בדמיהן שור אחד. אלו דברי חכמים, ואילו רבי אוסר להביא שור אחד, אלא יביא שני שוורים.

אמר בהקדשו "איל זה עולה", ונסתאב האיל, ונפדה בדמים — אם רצה יביא בדמיו כבש. וכן אם אמר בהקדשו "כבש זה עולה", ונסתאב, ונפדה בדמים — אם רצה יביא בדמיו איל. אלו דברי חכמים, ואילו רבי אוסר להביא בדמי הקרבן שנפדה קרבן ממין אחר.