סקר
האם אתה לומד עם גמרא מפורשת/מבוארת?






 

פירוש שטיינזלץ

ואמר ר' יהושע בן לוי: ואף ההוא גברא [אותו אדם] כלומר, אני, על פלטר סמיך [סומך], ואין דעתי מיושבת לענות לו כראוי.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה]? כלומר, כיצד מתרצים קושי זה? אמר רב יוסף: ר' יהודה מוריינא דבי נשיאה הוה [מורה ההוראה של בית הנשיא היה] ואורי ליה כשמעתיה [והורה לו לבית הנשיא כשמועתו, כמסורת הלכה שבידו] שדם הנבילה מטמא.

דתנן כן שנינו במשנה], ר' יהודה אומר: ששה דברים הריהם מקולי (הקלות) של בית שמאי ומחומרי (חומרות) של בית הלל, ואחד מהם הוא דינו של דם נבילות — שבית שמאי מקילים ומטהרין דם נבילות (שאין דם נבילות מטמא), ואילו בית הלל מחמירים בדין זה ומטמאין דם נבילות. ולכך הורה ר' יהודה לבית הנשיא להחמיר בדם הפרידה שמתה. שכן אמר ר' יוסי בר' יהודה: אף כשטמאו בית הלל בדם הנבילה — לא טמאו אלא ברביעית דם דווקא. וטעמו של שיעור זה: הואיל ודם שיש בו שיעור רביעית יכול לקרוש ולעמוד כדבר מוצק על כשיעור כזית, כשיעור בשר הנבילה המטמא.

א משנה אין מתנדבין לנסכים יין בשיעור לוג אחד, או שנים או חמשה לוגים. שאין שיעורי יין אלה נוהגים במנחות הנסכים. אבל מתנדבין שלשה לוגים של יין (כשיעור נסכי כבש "רביעית ההין". במדבר טו, ד), וכן ארבעה כשיעור נסכי איל, "שלשית ההין". שם ו), וכן ששה כשיעור נסכים לפר, "חצי ההין". שם י). ומששה לוגים ולמעלה נודבים כל שיעור. שהרי מכאן ואילך כל מספר לוגים יכול להתחלק באופן שחלק ממנו ראוי לנסכים של פר, וחלק אחר — לנסכים של איל, וחלק אחר — לנסכים של כבש.

ב גמרא שנינו במשנתנו שאין יכול אדם לנדוב לנסכים חמישה לוגים יין, לפי שאין שיעור זה נוהג בנסכים. ובענין זה מביאים, איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים]: האם יש קבע לנסכים, שכאשר נדר שיעור מסויים של לוגי יין, נקבעו כולם כאחד, ואינו יכול לחלקם ולהקריבם לחוד, או אין קבע לנסכים, ויכול לחלקם ולהקריבם לחוד?

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? כגון דאייתי [שהביא, שנדר להביא] חמשה לוגים של יין. ומעתה יש לדון: אי אמרת [אם אתה אומר] שאין קבע לנסכיםמשיך [מושך] מתוך חמשת הלוגים שנדר ומקריב ארבעה מינייהו [מהם], דחזי [שראויים] לנסכי איל, ואידך הלוג האחר, החמישי], שאינו שיעור הראוי לנסכים — הוי [הינו] נדבה, שיפדוהו, והדמים שהתקבלו עבורו יקנו בהם קרבנות עולה הקרבים על המזבח בשעה שאין קרבים בו קרבנות אחרים ("קיץ המזבח"). ואולם אי אמרת [אם אומר אתה] שיש קבע לנסכים, ואין להפריד בין הלוגים להקריבם לחודעד שינדוב עוד לוגי יין, באופן דממלי להו [שימלא אותם, שישלים את מספר לוגי היין שנדב] לכלל המספר הראוי לנסכים, לא קרבי [לא קרבים].

אם כן מאי [מה] הדין? אמר אביי: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו במשנה כי ששה שופרות (קופות שצורתן כצורת שופר, פיו צר מלמעלה — לקבלת המעות בו, והולך ומתרחב כלפי למטה — להכיל בו את המעות) היו במקדש לצורך מעות נדבה. ואמרינן [ואומרים אנו]: כנגד מי היו עושים שישה שופרות אלה? האחד, כנגד מותר חטאת, אם הפריש מעות לקרבן חטאת שהתחייב בו, וקנה בהן בהמה לקרבנו, ונשאר בידו מן המעות — הריהו מניח מעות אלה בשופר עליו היה כתוב "מותר חטאת". והשני למותר אשמות, שהמעות שהשתיירו בידו לאחר שקנה בהן אשם, היה מניח בשופר עליו היה כתוב "מותר אשמות". וכן בשאר השופרות שהיו מיועדים לצורך מותר אשם נזיר, ומותר אשם מצורע, ומותר קינין, ומותר מנחת חוטא.

ואם איתא [יש] מקום לומר שהנודר חמישה לוגים יין, יפריש מהם ארבעה לנסכי איל והלוג החמישי ילך לנדבה, אם כן ליתקין [שיתקינו] במקדש שופר אחרינא [אחר], נוסף, כנגד מותר נסכים!

ודוחים: אפשר לומר כי לא תיקנו במקדש שופר מיוחד למותר נסכים, שכן דווקא בהנך [אלה] הששה תיקנו שופרות במקדש, משום שלנדבת צבור (להקרבת העולה ל"קיץ המזבח", שהוא מקרבנות הציבור) אזלי [הולכות] המעות הללו, ונדרש זמן עד שתצטברנה די מעות כדי לקנות בהן בהמה, ומשום כך התקינו להן שופרות, שתישמרנה בהם בינתיים. מה שאין כן, הני [אלה] מותרות נסכים, הריהם שכיחי [מצויים], ואין צורך לשומרם בינתים, שהרי אפשר דמצטרפי [שיצטרפו] מותרות נסכים דמר ודמר בהדי הדדי [של אדם זה ושל אדם זה ביחד], כדי שיעור נסכים ראוי, וקרבי [ויקרבו] מיד, ולכך לא תיקנו להן שופר מיוחד.

אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו בבריייתא על הנאמר בפרשת הנסכים "כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אשה ריח ניחוח לה' " (במדבר טו, יג) — כתוב יתר זה מלמד שמתנדבין נסכים לעצמם, ולא רק כנסכים הבאים עם הקרבן. וכמה הוא שיעור הנסכים אותו מתנדבים? — שלשת לוגין, שהוא כשיעור הנמוך ביותר של נסכי הקרבנות (של נסכי הכבשים).

ומנין לנו שאם רצה להוסיף על שיעור זה שיוסיף? תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) הכתוב בדין הנסכים "ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל ורביעת ההין לכבש יין..." (שם כח, יד), ובאה לשון הריבוי "יהיה לפר" להורות — שיש נסכים נוספים הבאים לעצמם. יכול יהא הדין שיפחות בנדבת הנסכים אף משלושה לוגים יין? תלמוד לומר: "כל האזרח יעשה ככה", להדגיש שאין לפחות משלושה לוגים יין.

ומעתה יש לברר את הנאמר בברייתא זו: מאי [מה] עניינו של יוסיף, שלמדתנו הברייתא שמותר להוסיף על שיעור שלושה לוגים יין? אילימא [אם תאמר] שהכוונה ללמד שמותר לנדב לנסכים גם ארבעה וששה לוגים יין — לכך אין צורך בלימוד מיוחד, שהרי מאי שנא [מה שונה, במה התייחד] שיעור שלשה לוגים שמותר לנודבו? — משום דחזו [שראויים] לנסכי כבש, אם כן ארבעה וששה לוגים נמי חזו [גם כן ראויים הם] ששיעור זה ראוי לנסכי איל (ארבעה לוגים) ולנסכי פר (ששה לוגים)! אלא לאו [האם לא] כוונת "יוסיף" לחמשה לוגים יין, שאף אלה נידבים, הגם שאין כשיעור זה בנסכים הקרבים עם הקרבנות. ומעתה שמע מינה [למד מכאן] כי אין קבע לנסכים. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

אמר רב אשי בשאלה: והא אנן [והרי אנחנו] לא תנן הכי [לא שנינו כך במשנתנו] שמתנדבים חמישה לוגים! שהרי שנינו במשנתנו כי אין מתנדבין לוג שנים וחמשה, ומתוך שקתני [שנה] התנא במשנה דינם של חמשה לוגים דומיא [בדומה] לדינם של שנים לוגים, ודאי שווים הם בדינם. ומעתה נאמר: מה שנים לוגים, הכוונה היא שלא חזו [לא ראויים] כלל, שהרי הם פחותים משיעור נסכים. אף חמשה לוגים נמי [גם כן] הכוונה שלא חזו [לא ראויים] כלל, שאין הם כשיעור נסכים, ויש קבע לנסכים ולכך אי אפשר להפריד ארבעה מהם ולהקריבם!

ודוחים: מידי איריא [וכי שייכים הדברים]? הא כדאיתא, והא כדאיתא [זה כמו שהוא, וזה כמו שהוא], ששני לוגים אכן אינם ראויים כלל, ואילו חמישה לוגים — ארבעה מהם ראוים להקרבה, והחמישי ילך לנדבה.

ג אמר אביי: אם תמצא לומר ולהכריע כי אין קבע לנסכיםהא [הרי] אין קבע לנסכים, ואין מקום לדיון נוסף בענין. ואולם אם תמצא לומר כי יש קבע לנסכים, יש לומר כי כל נדר עד עשרה לוגים יין פשיטא [פשוט] לי מהו דינו. שהרי הנודר לוג אחד, וכן שנים, וכן חמישה לוגים — אינם קרבים, עד שישלים מספר הלוגים כשיעור הקרב; שלושה לוגים וכן ארבעה וששה — הריהם קרבים, שהרי שיעורם הוא כשיעור נסכי הכבש והאיל והפר. ואף מכאן והלאה, שנדרשים אנו לצירופים שונים לכלל שיעור נסכים, הרי אלה צירופים ברורים (שבעה לוגים — מהם שלושה ראויים לכבש, וארבעה לאיל; שמונה — ראויים לשני אילים; תשעה — מהם ששה ראויים לפר, ושלושה לכבש; עשרה — מהם ששה ראויים לפר, וארבעה לאיל). ואולם באחד עשר לוגים

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר