הלבזבזין (הדפנות של טבלת השולחן והדולבקי), שרק אז ציפוי השיש מחשיב אותם ככלי אבנים, ואין הם עוד ראוים לקבל טומאה. או שמא מדובר במשנה זו אף בשלא חיפה את הלבזבזין של השולחן והדולבקי. ואמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש בפתרון שאלותיו אלה, כי לא שנא [אינו שונה] אם היה זה ציפוי עומד, ולא שנא [ואינו שונה] אם היה ציפוי שאינו עומד, וכמו כן לא שנא [אינו שונה] אם חיפה את הלבזבזין, ולא שנא [ואינו שונה] אם לא חיפה את הלבזבזין, בכל מקרה הריהם נחשבים מעתה ככלי אבנים. הרי שאין להעמיד את המשנה דווקא בציפוי עומד. ומעתה חוזרת השאלה מדוע נזקקים אנו להסביר ששולחן הפנים מקבל טומאה משום שהוא כלי עץ המיטלטל, והרי אף אם איננו מיטלטל, הריהו ראוי לקבל טומאה משום ציפוי הזהב שעליו!

וכי תימא [ואם תאמר] בתשובה לשאלה זו, כי ציפוי הזהב אינו מבטל את שם כלי העץ של שולחן הפנים, משום שעצי שיטים מהם נעשה השולחן הריהם חשיבי [חשובים], ולכך הם לא בטלי [לא בטלים] אצל ציפוי הזהב שעליהם — הסבר זה אכן הניחא [הריהו נוח] לשיטת ריש לקיש בפירוש משנה זו שבמסכת כלים, שאמר כי לא שנו במשנה זו שציפוי השיש מבטל את שם כלי העץ של השולחן והדולבקי אלא בכלי אכסלגוס העשויים מעץ שאינו יקר כל כך הבאים ממדינת הים, שאף שהם חשובים אינם חשובים דיים, ולכך בטלים הם לגבי ציפויים. אבל כלי מסמס, שהעץ ממנו הם עשויים יקר מאוד, הריהם חשיבי [חשובים] ולכך לא בטלי [לא בטלים] לגבי הציפוי, שפיר [יפה] היא הבחנה זו אף ביחס לשולחן הפנים, שהיה עשוי מעצי שיטים שהם עצים יקרים, ולכן אינו בטל אצל ציפוי הזהב שעליו. אלא לדעת ר' יוחנן שאמר כי כלי מסמס היקרים נמי בטלי [גם כן בטלים] לגבי הציפוי, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

ומשיבים: שאני [שונה] הוא שולחן הפנים, דרחמנא קרייה [שכן התורה קראה אותו] "עץ", שנאמר "המזבח עץ שלוש אמות גבה ארכו שתים אמות ומקצעותיו לו וארכו וקירתיו עץ וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' "(יחזקאל מא, כב). משמע שהשולחן נקרא בכתוב "עץ", אף שאין העץ שבו נראה, ולכך הריהו נדון כשאר כלי עץ לענין קבלת טומאה, ואלמלא היו מטלטלים אותו לצורך עולי רגלים — לא היה ראוי לקבל טומאה.

כיון שהוזכר פסוק זה מבארים דבר תמוה: פתח הכתוב בתיאור המזבח ("המזבח עץ שלש אמות גבוה..."), וסיים בשולחן ("וידבר אלי זה השולחן..."). ובענין זה ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שכך יש לדרוש את איזכור השולחן בצד המזבח: בזמן שבית המקדש קיים — המזבח הוא שמכפר על חטאיו של האדם, בקרבנות הקרבים עליו. ועכשיו, שאין בית המקדש קיים — שולחנו של אדם מכפר עליו, אם הוא משתמש בשולחנו כדי להאכיל את העניים והנזקקים.

א שנינו במשנתנו כי ארבע סניפין של זהב היו שם בשולחן הפנים, ובפיצוליהם של הסניפים הללו היו נתונים עשרים ושמונה קנים. ושואלים: מנא הני מילי [מנין לנו כל הדברים הללו]? אמר רב קטינא: שכך אמר קרא [הכתוב] בתיאור שולחן הפנים, "ועשית קערתיו וכפתיו וקשותיו ומנקיתיו אשר יוסך בהן זהב טהור תעשה אותם" (שמות כה, כט),

ופירוש הדברים: "קערתיו" — אלו הן הדפוסין (תבניות) שבהם לשים ואופים ומניחים את החלות האפויות, וכדרך שהתבאר למעלה (צד,א). "כפתיו" — אלו הן הבזיכין (כפות) שבהם מניחים את הלבונה הניתנת על לחם הפנים. "קשותיו" — אלו הן ארבעת הסניפין של זהב, שנים לצידיו (או על גביו) ושנים על גביו, לצידי שתי מערכות הלחם שמצידי השולחן. "ומנקיתיו" — אלו עשרים ושמונה הקנים הניתנים על פיצוליהם של הסניפים, ונושאים הם את הלחמים זה מעל זה. "אשר יסך בהן" — שמסככין בהן באותם קנים את הלחם שמתחתם.

מותיב [מקשה] רבא על דרשת כתובים זו, שממנה עולה כי דין תורה הוא שיהיו קנים בשולחן הפנים, ממה ששנינו במשנתנו כי לא סידור הקנים בלחם הפנים החדש הניתן עתה, ולא נטילתן של הקנים מלחם הפנים הישן שסולק מהשולחן הריהן דוחות את השבת, שאין מלאכות אלה נעשות בשבת. ואולם אי סלקא [אם עולה] בדעתך לומר כי דין הקנים שבשולחן הפנים הריהו דאורייתא [מן התורה], אמאי [מדוע] אין מלאכות אלה דוחות את השבת?

לאחר דבריו אלה, הדר [חזר] ואמר רבא: לאו מילתא [לא דבר] של ממש הוא זה דאמרי [שאמרתי], שאין זו קושיה, דתנן [שכן שנינו] שכלל אמר ר' עקיבא בדין המלאכה הדוחה את השבת במקדש: כל מלאכה שאפשר לה לעשותה אף מערב שבת, ואין היא נצרכת להיעשות דווקא בשבת — אינו דוחה את השבת, והני נמי [ואלה המלאכות, סידור וסילוק הקנים בשולחן, גם כן] אפשר דלא דחי [שאינו דוחה] שבת עלייהו [עליהם], שהרי יכולות הן להיעשות אף שלא בשבת. שנטילתם מן הלחם הישן יכולה להיעשות בערב שבת, וסידורם לצורך הלחם החדש יכול להיעשות גם לאחר השבת.

שהרי עיקר טעמא [הטעם] לנתינת הקנים תחת הלחמים מאי [מהו]? שיווצר רווח בין לחם ללחם, כדי שלא ליעפש [לא יתעפש] הלחם, הנמצא בצפיפות זה מתחת לזה, ואולם בכי האי שיעורא [בכזה שיעור זמן קצר] משעת עריכת הלחם החדש בשבת ועד לסידורו על הקנים לאחר השבת — לא מיעפש [לא מתעפש] הלחם.

כדתניא [כמו ששנויה ברייתא] בתיאור סילוק וסידור הקנים בשולחן הפנים, כיצד הכהן נוהג בהם? נכנס הכהן להיכל מערב שבת ושמטן את הקנים מתחת ללחמים המונחים עליהם, ומניחן במקום הפנוי שבשולחן לארכו של שולחן (יעויין לעיל מנחות צו,א). ובמוצאי שבת נכנס שוב, ומגביה את ראשיה (קצותיה) של החלה האחת שבמערכה זו של הלחמים, ומכניס קנה תחתיה, וחוזר ומגביה ראשיה של החלה השניה שבמערכה זו, ומכניס קנה תחתיה. ומוסיפה הברייתא ומתארת עוד את הקנים שבשולחן הפנים.

ארבעה החלות האמצעיות מבין השש המונחות בכל מערכת — צריכות כל אחת שלשה שלשה קנים. והרי אלה איפוא בסך הכל שנים עשר קנים. החלה העליונה — אינה צריכה אלא שנים קנים, לפי שאין עליה משאוי (משא) של חלה הניתנת עליה. והרי אלה איפוא בסך הכל ארבעה עשר קנים. והחלה התחתונה ביותר בכל מערכת אינה צריכה קנים כל עיקר, לפי שמונחת על טהרו (גופו) של שולחן. ומעתה נמצאו עשרים ושמונה קנים, לשתי מערכות הלחם.

ב תנן התם [שנינו שם, במשנה במסכת כלים] עוד במידות שנהגו במקדש, ר' מאיר אומר: כל האמות שהיו במקדש, כלומר, כל מידות האמה האמורות במקדש וכליו, כולן בינוניות, כלומר, אמות בנות שישה טפחים, חוץ ממזבח הזהב (שהיה אמה על אמה) וכל הקרן מקרנות מזבח הנחושת (שהיתה אמה על אמה בגובה אמה), והסובב (במזבח הנחושת, בגובה חמש אמות, שרוחבו אמה), והיסוד שבמזבח (שגובהו אמה ורחבו אמה) — שכל אלה היו באמה של חמישה טפחים. ואילו ר' יהודה אומר: אמת בנין (האמה שעל פיה נבנו בנייני המקדש), היתה של ששה טפחים, ואולם האמה של הכלים שבמקדש, כגון השולחן והמנורה ומזבח הזהב, היתה של חמשה טפחים.

ובהסבר מחלוקתם אמר ר' יוחנן: ושניהם מתוך מקרא אחד דרשו את שיטותיהם, שכן נאמר: "ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטפח