משום שמסוכן הוא (אני), ומפני סכנת נפשות מותר להאכיל קדשים לזר. ור' יהודה ור' שמעון לא נחלקו בפירוש הפסוקים אלא בגמרא פליגי [במסורת הם חלוקים], שמסורות שונות היו בידיהם, אם התנור מקדש באפייתו.

ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] הדבר שהם חולקים על סמך המסורות שבידיהם, דקתני [שכן שנינו] במשנתנו שר' שמעון אומר: לעולם הוי רגיל לומר כי שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה וכשרות אבית פאגי, משמע שאין זה ענין של פירוש המקרא אלא מסורת. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א משנה שתים עשרה החלות של חביתי כהן גדול (מנחת החביתין) שהוא מביא בכל יום, שש מהן בבוקר ושש מהן בערב — לישתן ועריכתן ואפייתן כולן בפנים העזרה, וכל מלאכותיהן דוחות את השבת. שכן אי אפשר לעשות מלאכות אלה ביום אתמול, שכיון שהתקדשו בכלי — הריהן נפסלות בלינה. אבל טחינתן של החיטים הבאות למנחת החביתין, וכן הרקדתן (ניפויים) אינו דוחה את השבת, לפי שניתן לעשות מלאכות אלה ביום אתמול. שזה הכלל שאמר ר' עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת — אינה דוחה את השבת, וכל מלאכה שאי אפשר לה לעשותה מערב שבת — הריהי דוחה את השבת.

כל מעשיהן של המנחות הנעשות בפנים העזרה (כלישתן ועריכתן ואפייתן של חלות מנחת החביתין) — יש בהן מעשה (הריהם נעשים) בכלי שרת המקודש ומקדש את הנמצא בתוכו, בפנים העזרה. ואילו כל מעשיהן של המנחות הנעשים מחוץ לעזרה (כלישתם ועריכתם של שתי הלחם ולחם הפנים) — אין בהן מעשה (אינם נעשים) בכלי שרת, בחוץ.

ועוד לגבי תיאור חלות שתי הלחם ולחם הפנים: חלות שתי הלחם — ארכן של כל חלה היה שבעה טפחים, ורחבן היה ארבעה טפחים. וקרנותיה, שהיו מדביקים בצק בכל אחת מזויות, וצורתו כעין קרן — גובהן היה ארבע אצבעות. ואילו הלחמים שהיו בלחם הפנים — ארכן של כל לחם היה עשרה טפחים, ורחבן — חמשה טפחים, וגובה קרנותיו — שבע אצבעות.

ר' יהודה היה אומר סימן כדי שלא תטעה ותשכח את מידות שתי הלחם — זד"ד (ז' — שבעה טפחים אורך; ד' — ארבעה טפחים רוחב, ויעויין "גרסות"; ד' — ארבע אצבעות גובה הקרנות). וכדי שלא תטעה ותשכח את מידות לחם הפנים היה ר' יהודה נותן סימן יה"ז (י' — עשרה טפחים אורך; ה' — חמישה טפחים רוחב; ז' — שבע אצבעות גובה קרנותיו). בן זומא אומר: נאמר בלחם הפנים "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד" (שמות כה, ל), ובאה הלשון "לחם פנים" להורות: שיהו לו פנים, כלומר, שיהיו ללחם דפנות, שאינו עשוי בעיגול וכיוצא בהן.

ומעתה מתארים את אופן סידור לחם הפנים על השולחן: השולחן עצמו — ארכו עשרה טפחים, שכן נאמר שהשולחן אמתיים ארכו (שמות כה, כג), וסבור ר' יהודה כי אמה של כלי המקדש הריהי בת חמישה טפחים. ושיעור הטפחים ברחבו — חמשה, שכן נאמר שאמה רוחבו (שם). ואילו לחם הפנים — ארכו עשרה טפחים, ורחבו — חמשה טפחים.

ודרך הנחת הלחמים על השולחן היתה באופן שנותן את ארכו של הלחם כנגד רחבו של שולחן. ונמצא איפוא, שכאשר ניתן הלחם לאורכו (שהוא עשרה טפחים) על רוחבו של השולחן (שהוא חמישה טפחים), היו חמישה טפחים מן הלחם יוצאים אל מחוץ לגבולות השולחן. ומה היה עושה בהם? כופל (מכופף) כלפי מעלה טפחיים ומחצה מכאן מצד אחד של השולחן, וטפחיים ומחצה מכאן, מצידו השני של השולחן. וכך נמצא שארכו של הלחם היה ממלא את כל רחבו של שולחן. וכן רוחבו של הלחם (שהיה חמישה טפחים) היה ניתן לאורכו של השולחן (שהיה עשרה טפחים), ותפס איפוא מחצית אורכו של השולחן, ומאחר שניתנו שני סדרים לחמים — נמצאו הלחמים ממלאים אף את מלוא אורכו של השולחן. אלו דברי ר' יהודה.

ואילו ר' מאיר חולק עליו ואומר: השלחן — ארכו שנים עשר טפחים, כשיעור הטפחים בשתי אמות, שלדעתו מידת האמה שבמקדש היתה בת ששה טפחים. ורחבו — ששה טפחים כשיעור הטפחים שבאמה. בעוד שלחם הפנים — ארכו עשרה טפחים, ורחבו — חמשה

נותן את ארכו של הלחם כנגד רחבו של השולחן. ונמצא איפוא, שכאשר ניתן הלחם לאורכו (שהוא עשרה טפחים) על רוחבו של השולחן (שהוא ששה טפחים), היו ארבעה טפחים מן הלחם יוצאים אל מחוץ לגבולות השולחן. ומה היה עושה בהם? כופל (מכופף) כלפי מעלה טפחיים (שני טפחים) מכאן מצידו זה של השולחן, וטפחיים מכאן מצידו האחר של השולחן. וכך נמצא מלוא רוחבו של השולחן מתמלא על ידי הלחם. ומאחר ואורכו של השולחן הוא שנים עשר טפחים, לדעת ר' מאיר, כיון שרוחבו של כל לחם הינו רק חמישה טפחים, נמצא שהיו טפחיים ריוח באמצע בין שני הסדרים של לחם הפנים, לאורכו של השולחן. וטעם הדבר: כדי שתהא הרוח מנשבת בהם בין הלחמים לאוורר אותם שלא יתעפשו.

אבא שאול אומר לדעת ר' מאיר: שם היו נותנין את שני בזיכי (כלי) הלבונה של לחם הפנים (כנאמר בתורה "ונתת על המערכת לבונה זכה והיתה ללחם לאזכרה אשה לה' ". ויקרא כד, ז). אמרו לו חכמים לאבא שאול: והרי כבר נאמר "ונתת על המערכת לבנה זכה" — הרי משמע שהלבונה מונחת על גבי הלחם ("על המערכת"), ולא לצד מערכות הלחם! אמר להם אבא שאול בתשובה: והרי כיוצא בדבר כבר נאמר בתיאור סדר דגל מחנה אפרים במסעי בני ישראל במדבר "ועליו מטה מנשה" (במדבר ב, כ), ושם בוודאי משמעות "עליו" — בסמוך לו, אף כאן הביטוי "על המערכת" אין משמעו על הלחם ממש, אלא בסמוך לו.

וממשיכים בתיאור השולחן ואופן סידור לחם הפנים עליו: ארבעה סניפין (לוחות) של זהב היו שם בשולחן, עומדים על הארץ ועולים אל מעל לגובה השולחן, מול מערכות הלחם. והיו הסניפים הללו מפוצלין מראשיהן, מעל לגובה השולחן, על מנת שיינתנו בהם קנים מצד זה לצד זה, שהיו סומכין בהם את הלחמים. שנים סניפים היו עומדים לשני צדדיו של סדר לחמים זה, ושנים סניפים נוספים היו עומדים לשני צדדיו של סדר זה, השני. והיו נתונים בסעיפים הללו עשרים ושמונה קנים שהיו עשויים כחצי קנה (קנה חצוי לאורכו) וחלול הוא. שהיו ארבעה עשר קנים משמשים לצורכו של סידור זה, ארבעה עשר קנים אחרים לצורכו של סדר זה.

ובעניין התקנת הקנים הללו נקבע כי לא מלאכת סידור הקנים למערכות הלחם החדשות, ולא מלאכת נטילתם ממערכות הלחם הישנות דוחה את השבת, אלא כיצד היה הכהן העוסק בסידור הלחם על השולחן נוהג? היה נכנס מערב שבת, ושומטו את הקנים הללו מבין הלחמים, ונותנו במקום הפנוי (בן שני הטפחים, וכשיטת ר' מאיר) המצוי לארכו של שלחן. ואחר כך בשבת היה מסדר את הלחמים בשתי המערכות, וללא קנים תחתיהם, ובמוצאי שבת היה מניח את הקנים תחתיהם.

ומאחר ונזכרה דרך נתינת הלחמים על השולחן, הוסיפו ואמרו כי כל הכלים (וכגון השולחן) שהיו במקדש היו עומדים באופן זה שארכן היה לארכו של בית המקדש, שהוא ממזרח למערב.

ב גמרא שנינו במשנה כי כל מעשיהן של המנחות הנעשות בפנים העזרה (כלישתן ועריכתן ואפייתן של מנחת החביתין) — יש בהן מעשה בכלי שרת המקדש את הנמצא בתוכו, מבפנים העזרה. שאלו חכמים את רבי יהודה הנשיא: הלכה זו מנין היא, מה מקורה בכתוב? אמר להם בתשובה: הרי הוא הנביא יחזקאל אומר: "ויאמר אלי זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה לקדש את העם" (יחזקאל מו, כ).

ומתוך שהשווה הכתוב את המנחה לקרבנות האשם והחטאת, הרי זה בא להורות: כי דין המנחה הריהו דומיא [בדומה] לדין האשם והחטאת, מה אשם וחטאת — טעונין כלי לבישול איבריהם ("אשר יבשלו"), ונעשים בפנים העזרה, ואין הם מוצאים אל מחוצה לה ("לבלתי הוציא אל החצר החיצונה") לאחר שכבר התקדשו. אף מנחה נמי [גם כן] — טעונה כלי שרת לעשייתה, ומעשיה בפנים העזרה.

ג שנינו במשנה כי נחלקו ר' יהודה ור' מאיר במדותיו של השולחן, שלדעת ר' יהודה היה השולחן ארכו עשרה טפחים, ולדעת ר' מאיר היה אורכו של השולחן שנים עשר טפחים. ונמצא שלדעת ר' יהודה חמישה טפחים של הלחם היו יוצאים אל מחוץ לרוחב השולחן, ולכך היה כופל שני טפחים ומחצה מכאן ושני טפחים ומחצה מכאן. ואילו לדעת ר' מאיר ארבעה טפחים של הלחם היו יוצאים אל מחוץ לרוחבו של השולחן, ולכן היה כופל שני טפחים מכאן ומכאן.

ובענין זה אמר ר' יוחנן: לדברי האומר שטפחיים ומחצה היה כופל כלפי מעלה מכל צד (ר' יהודה), והרי שש מערכות לחם היו נתונות על השולחן זו מעל זו — נמצא איפוא שהשלחן מקדש חמשה עשר טפחים (שהם כפולה של שנים ומחצה טפחים לכל סדר וסדר מששת סדרי הלחמים) למעלה. ואילו לדברי האומר כי שני טפחים היה כופל כלפי מעלה מכל צד (ר' מאיר) — נמצא איפוא שהשלחן מקדש שנים עשר טפחים למעלה.

ושואלים על כך: והאיכא [והרי יש] גם קנים הנמצאים בין לחם ללחם, עליהם נישאים הלחמים, ונמצא איפוא שסך גובה כל הלחמים היה יותר מחמישה עשר טפחים (לר' יהודה) או שנים עשר טפחים (לר' מאיר)! ומשיבים: אין הקנים מוסיפים לגובה הלחמים, שכן את הקנים שקועי משקע להו [משקע אותם] בתוך הלחמים. שנחרצו בבצק הלחם חריצים, וכך נאפו, על מנת שינתנו בתוכם הקנים.

ומקשים על כך: מאי טעמא [מה הטעם] שעושים את הקנים הללו? הלא הוא משום מניעת איעפושי [עיפוש] הלחם, שיוצרים הקנים ריוח בין לחם ללחם, לצורך מעבר אויר ביניהם. ואם כך שהקנים ניתנים בתוך הלחם עצמו, ואין הוא נישא עליהם, סוף סוף קא מיעפש [הוא מתעפש] הלחם! ומשיבים: דמגבה ליה פורתא [שמגביה אותו, את הלחם במקצת] מעל הקנים, שאכן לא היו הקנים משוקעים לגמרי בתוך הלחם, אלא נושאים את הלחם על גביהם בגובה מועט, שנועד שלא יגעו הלחמים זה בזה.

ושואלים: והאיכא ההוא פורתא [והרי יש אותו רווח קטן], והרי זה מצטרף לכלל גובה שהוא יותר מחמישה עשר טפחים (לר' יהודה) המתקדש על ידי השולחן, או שנים עשר טפחים (לר' מאיר)! ומשיבים: כיון דלא הוי [שלא היה] השיעור המצטבר של גובה הקנים בשיעור כדי טפח שלם — לא חשיב ליה [לא חישב ר' יוחנן אותו בכלל הגובה המתקדש].

ושואלים עוד: והאיכא [והרי יש] גם הבזיכין, המונחים למעלה מהלחם, ואף הם מוסיפים לגובה המצטבר של הדברים המתקדשים על ידי השולחן (שהרי אף הלבונה שבבזיכים מתקדשת על ידי השולחן)! ומשיבים: בגוויה [בתוך] הלחם הוו יתבי [היו ישובים, מונחים הבזיכים], ולבהדי [וביחד] עם הלחם הוו קיימי [היו עומדים], ולא נוסף על ידם כל גובה. ושואלים: והאיכא [והרי יש] גם את קרנות לחם הפנים (שגובהן היה שבע אצבעות), שהיו בולטות החוצה, ומוסיפות הן לגובה המצטבר מעל השולחן! ומשיבים: את הקרנות לגוויה [לתוך] הלחם כייף להו [היה כופף אותן], והלחם עלייהו [עליהן] נח ליה [לו], ולכך לא נוסף כל גובה בגלל הקרנות.