שלושת קראי [מקראות] הללו ("קרבנו") למה לי? ומשיבים: "קרבנו" כלשון המיעוט באה להורות כי דווקא על קרבנו הוא סומך, ולא סומך על קרבן חבירו. "קרבנו" — דווקא על קרבן של ישראל הריהו סומך, ולא על קרבן של גוי. "קרבנו" — לרבות כל בעלי קרבן (השותפים בקרבן) לענין הסמיכה, שכולם צריכים לסמוך על קרבנם, ואין יוצאים בסמיכה שסומך אחד מהם עבור כולם.

א שנינו במשנה שהיורש סומך על קרבנו של מורישו.

ובענין זה תני [שנה] רב חנניה קמיה [לפני] רבא את דברי משנתנו כך: היורש אינו סומך על קרבנו של מורישו, וכן היורש אינו מימר (מחיל דין תמורה) בקרבנו של מורישו. תהה על כך רבא, והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו] שלא כדברים הללו, אלא שהיורש סומך על קרבן מורישו, ומביא את נסכיו של אותו קרבן, ומימר בקרבנו של מורישו!

אמר ליה [לו] רב חנניה לרבא, האם עלי איפכאי [להפוך] את גירסת המשנה ששניתי, ולומר בה כי היורש סומך והיורש מימר? אמר ליה [לו] רבא בתשובה: לא, אינך נצרך להפוך את גירסת המשנה, שכן מתניתין מני [משנתנו זו שאתה שנית, כשיטת מי היא]? כשיטת ר' יהודה היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: היורש סומך, היורש מימר. ואילו ר' יהודה אומר: היורש אינו סומך, היורש אינו מימר.

ומבררים: מאי טעמא [מה טעם, מה מקור שיטתו] זו של ר' יהודה? ומסבירים: לענין הסמיכה הריהו דורש את הכתוב "קרבנו" למעט: דווקא על קרבנו הוא סומך, ולא סומך על קרבן אביו. ואילו לענין שאין היורש ממיר, הריהו יליף [למד] בהיקש את הדין הנוגע לתחלת הקדש (מעשה התמורה, שמחיל הקדש על בהמת החולין) מהדין הנוגע לסוף הקדש (מעשה הסמיכה, הנעשה לאחר שכבר הוקדשה הבהמה). מה סוף הקדש — היורש אינו סומך אף תחילת הקדש — היורש אינו מימר.

ורבנן [וחכמים] הסבורים שיורש סומך ויורש ממיר, מה מקור שיטתם? לענין התמורה — שאמר הכתוב בדין התמורה לשון ריבוי "המר ימיר" ("ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש". ויקרא כז, י), שבאה לרבות לענין התמורה אף את היורש שממיר בקרבן מורישו. ואילו לענין שהיורש סומך, יליף [למד] היקש הדין הנוגע לסוף הקדש (סמיכה) מהדין הנוגע לתחלת הקדש (תמורה): מה תחלת הקדש — יורש מימר, אף סוף הקדש — יורש סומך.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] האי [מיעוט זה] "קרבנו" שר' יהודה למד ממנו למעט את היורש מסמיכה על קרבן מורישו, מאי עבדי ליה [מה הם עושים, לומדים בו]? ומשיבים: הם למדים מכתוב זה: "קרבנו" — ולא קרבן גוי, "קרבנו" — ולא קרבן חבירו, "קרבנו" — לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה.

ושואלים מצד שני: ור' יהודה, שלמד מ"קרבנו" למעט את היורש, מנין הוא לומד את הדברים הללו? ומשיבים: הלכה זו שיש לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה — לית ליה [אין לו], אין הוא מקבל. ואי נמי אית ליה [ואם גם כן תאמר כי יש לו, הריהו מקבל] הלכה זו, אפשר לומר כי את המיעוט ביחס לגוי וביחס לחבירו שאינם סומכים, לדעת ר' יהודה מחד קרא נפקא [ממקרא אחד הוא יוצא, נלמד]. ומעתה, אייתרו ליה תרי קראי [נותרו לו, לר' יהודה, איפוא שני מקראות] לדרוש: חד [אחד מהם] כדי לדרוש "קרבנו" — ולא קרבן אביו, שאין היורש סומך. ואידך [והאחר] — לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה.

ושואלים: ולשיטת ר' יהודה, הסבור שאין היורש ממיר, האי [זה] הכתוב "המר ימיר" שחכמים דרשו ממנו שהיורש ממיר, מאי עביד ליה [מה הוא עושה, דורש בו]? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] פסוק זה כדי לרבות את האשה, שאף בה נוהג דין תמורה. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: לפי שכל הענין כולו של פרשת התמורה אינו מדבר אלא בלשון זכר, מה סופינו, כלומר, כיצד אנו מגיעים לרבות אף את האשה לדין התמורה? לכך תלמוד לומר הריבוי "המר ימיר".

ושואלים לצד שכנגד ורבנן [וחכמים], שלמדו מ"המר ימיר" לענין שהיורש ממיר, מנין להם שאף האשה בכלל דין התמורה? ומשיבים: חכמים דרשי [דורשים זאת] ממה שנאמר "ואם המר ימיר", שבאה תוספת המלה "ואם" להורות שאף האשה בכלל. ואילו ר' יהודה, שדרש כן מהלשון "המר ימיר" — את המלה "ואם" הוא לא דריש [לא דורש].

ב משנה ועוד בדיני הסמיכה על הקרבן. הכל כשהם מביאים את קרבנם, הריהם סומכין עליו, חוץ מהחרש (זה שאינו שומע, ואינו מדבר), והשוטה, והקטן. וכן אין סומכים על קרבנם הסומא, והגוי, והעבד, והשליח המביא את קרבנו של זה שמשלחו לכך, והאשה.

וסמיכה על הקרבן אינה מעכבת את הכפרה, שכן הריהי כשירי (נספח ותוספת) בלבד לעצם המצוה.

ודרך הסמיכה היא שסומכים על הראש של בהמת הקרבן, בשתי הידים של הסומך. ובאותו מקום במקדש שבו סומכין על הקרבן, שם גם שוחטין אותו. וטעם הדבר: לפי שתכף (מיד) לאחר הסמיכה צריכה להיעשות השחיטה.

ג גמרא שנינו במשנתנו שהחרש השוטה והקטן והסומא והגוי אינם סומכים. ושואלים: בשלמא [נניח, זה מובן] מדוע החרש והשוטה והקטן אינם סומכים, הרי זה משום דלאו [שלא] בני דעה נינהו [הם], וכן הגוי נמי [גם כן] אינו סומך, שהרי נאמר במצות סמיכת הקרבן "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה'... וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא א, ב— ד). ומכאן למדים: דווקא בני ישראל הם שסומכין על קרבנם, ואין הגוים סומכין על קרבנם. אלא סומא מאי טעמא [מה טעם] לא סומך על קרבנו?

נחלקו בכך רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי, חד [אחד מהם] אמר בטעם הדבר כי אתיא [באה, נלמדת הלכה זו] מתוך היקשה של מצות הסמיכה בכל הקרבנות למצות הסמיכה הנעשית בפר העלם דבר של ציבור ("וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר...". שם ד, טו), שכן דינם של זקני עדה (הסנהדרין) הסומכים על הקרבן שהסומא פסול בהם.

וחד [ואחד מהם] אמר כי אתיא [באה, נלמדת הלכה זו] מתוך היקשה של מצות הסמיכה בכל הקרבנות למצות הסמיכה האמורה בעולת ראייה, שכן הסומא פטור מעולת ראייה, ואין נוהגת בו איפוא סמיכה כלל.

ומבררים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שאת הדין שסומא אינו סומך בשאר הקרבנות למדים מעולת ראייה, מאי טעמא [מה טעם] לא יליף [לא למד] זאת מן הסמיכה הנעשית על ידי זקני העדה?