ומשום כך אולי מוטב היה ליעבד [שייעשה] פי הנר מזהב כל דהו [כל שהוא] ואף מאיכות גרועה, ולאו דווקא זהב טהור. לכן קא משמע לן [היא, דרשת הכתוב הזה משמיעה לנו, מלמדת אותנו] שגם פי הנר צריך להיות מזהב טהור.

א שנינו במשנתנו כי מידת חצי לוג שהיתה במקדש שימשה למדידת מחצית לוג השמן הניתן לשלושת מיני המצה שהיו בלחמי התודה.

ובענין זה תניא [שנויה ברייתא] על הנאמר בענין לחמי התודה: "אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן. על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו" (ויקרא ז, יב— יג). ר' עקיבא אומר: מה תלמוד לומר (מלמדנו האמור) "בשמן" בחלות המצות ("חלות מצות בלולות בשמן"), ושוב נאמר "בשמן" ברקיקים ("ורקיקי מצות משוחים בשמן") שני פעמים? — נצרכים שניהם להיאמר, שכן אילו לא היה נאמר אלא "בשמן" אחד, הייתי אומר: הרי דין לחמי התודה הוא כדינם של כל שאר המנחות לענין מידת השמן, שהוא לוג שמן. עכשיו שכתב "בשמן" "בשמן" שתי פעמים — הוי [הריהו] ריבוי אחר ריבוי, וכלל הוא בדרכי דרשת הכתוב כי אין ריבוי אחר ריבוי בא אלא למעט, ולמדנו מכאן כי מיעטו הכתוב את השיעור הניתן ללחמי תודה מלוג, לחצי לוג.

ותוהים: האם ריבוי אחר ריבוי הוא זה?! הלא רק חד [אחד] ריבוי הוא, "בשמן" האמור בשנית. שהרי "בשמן" האמור בפעם הראשונה נצרך לעצמו לומר שדין לחמי התודה כדין שאר המנחות לענין השמן!

אלא יש לתקן את הנוסח, וכך יש לשנות: אילו לא נאמר "בשמן" כל עיקר — הייתי אומר כי דין לחמי התודה הרי הוא כדינם של כל שאר המנחות ללוג שמן הניתן בהן. עכשיו שנאמר "בשמן" "בשמן" שתי פעמים, וכל אחד מהם הריהו ריבוי — הוי [הריהו] ריבוי אחר ריבוי, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, ובכך מיעטו הכתוב לחצי לוג.

וממשיכים בדברי ר' עקיבא: ומעתה שלמדנו מן המיעוט, לענין מידת השמן הניתנת בלחמי התודה, שהוא רק חצי לוג שמן, יש מקום לשאול, יכול יהא חצי לוג זה מתחלק בשווה לכל שלשת המינין של לחמי התודה הבאים מצות, לחלות ולרקיקין ולרביכה? כשהוא, הכתוב, שב ואומר "בשמן" אף ברביכה, ויש לשאול על כתוב זה: שאין תלמוד לומר (הנאמר מלמדנו) דבר, שהרי יודעים אנו כבר כי מידת השמן בלחמי התודה היא מחצית הלוג, ולא לוג שלם. לכך יש לומר כי בא כתוב נוסף זה, וריבה בשיעור השמן הניתן לרביכה על פני שיעור השמן הניתן לחלות ולרקיקים. הא [הרי] זה כיצד נוהגים למעשה? מביא חצי לוג שמן וחוציהו, כאשר חציו האחד ניתן לעשר החלות ולעשרת הרקיקין גם יחד, וחציו האחר ניתן לעשרת הלחמים שברביכה.

אמר לו ר' אלעזר בן עזריה לר' עקיבא: עקיבא, גם אם אתה מרבה כל היום כולו "בשמן" "בשמן" — איני שומע לך (איני מקבל דבריך), שיש ללמוד את ההלכות הללו מן הכתובים, אלא ההלכה האומרת שחצי לוג הוא שיעור השמן הניתן לתודה וההלכה האומרת שרביעית לוג הוא שיעור השמן הניתן ללחמי נזיר, וההלכה האומרת שהאשה הרואה דם בתוך אחד עשר היום שבין נדה לנדה (לאחר שבעת ימי נדתה), הריהי זבה (אם ראתה שלושה ימים) — כל אלה הן הלכה למשה מסיני, ואין ללמדן מן הכתובים.

ב עוד שנינו במשנתנו כי בכלי המידה של לוג היה מודד שמן לכל המנחות הבאות למקדש, שכן כל עשרון סולת המובא למנחה טעון לוג שמן. ולכך, אפילו היתה זו מנחה של שישים עשרונות סולת — הריהו מביא בה שישים לוג שמן. ואילו לדעת ר' אליעזר בן יעקב אין מביאים שמן למנחה אלא לוג שמן אחד בלבד, ולכך אפילו הביא מנחה של שישים עשרונות סולת — הריהו מביא בה לוג שמן אחד בלבד.

ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: במצורע עני המיטהר מטומאת צרעתו, ואין ידו משגת להביא שני כבשים (אחד לעולה ואחד לאשם), וכבשה (לחטאת), נאמר שמביא בקרבנותיו כבש אחד (לאשם) ועשרון אחד סולת למנחה. ובמה שבענין מנחה זו כתיב [נאמר] "ו עשרון סולת אחד בלול בשמן למנחה ולוג שמן" (ויקרא יד, כא) לימד הכתוב על כל עשרון סולת הבא למנחות שטעון לוג שמן בפני עצמו, ולמנחה בת שישים עשרון דרושים שישים לוג שמן. אלו דברי חכמים.

ר' נחמיה ור' אליעזר אומרים: כל מנחה אינה באה אלא עם לוג שמן אחד, ולכך אפילו מנחה של ששים עשרונים — אין לה אלא לוגה ולא יותר, שכן נאמר בכתוב זה "למנחה ולג שמן". ושואלים: לשיטת

ר' נחמיה ור' אליעזר האי [זה] הכתוב "עשרון... בלול... ולג" שממנו למדו חכמים כי כל עשרון הבא למנחה טעון לוג שמן, מאי עבדי ליה [מה הם עושים בו]? ומשיבים: ההוא [אותו] כתוב נצרך לגופיה [לגופו, לעצמו], דקא אמר רחמנא [שאמרה התורה]: לייתי [שיביא] המצורע העני חד [אחד] עשרון סולת, ולא ללמד על כל עשרון.

ושואלים עתה לצד שכנגד: ואידך [והאחר, חכמים] החולקים עליו, לדעתם, כתוב זה לגופיה [לגופו] של דין המצורע העני שיביא עשרון סולת לא צריך. שכן, מתוך דגלי רחמנא גבי [שגילתה התורה אצל] המצורע הרגיל, שאיננו עני, שמביא ביום טהרתו שלשה קרבנות ושלשה עשרונות, הרי אנו יודעים שהכא [כאן, במצורע העני] דחד [שרק אחד] קרבן הוא מביא, שממילא רק חד [אחד] עשרון הוא מביא, ולא נצרך הכתוב אלא ללמדנו שכל עשרון טעון לוג שמן.

ושואלים עתה לצד שכנגד: ואידך [והאחר, ר' נחמיה ור' אליעזר] — לדעתם עדיין איצטריך [נצרך] כתוב זה במצורע העני להיאמר. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך, היה מקום לומר] כי הואיל וחס רחמנא עליה [וחסה התורה עליו, על המצורע העני], ואמרה שעליו לאתויי [להביא] קרבן זה בדלות, אימא [אמור] שלא ליבעי מינה [לא יצטרך ממנה] כלל שמן. ולכן נצרך כתוב זה להשמיענו שהמצורע העני מביא עשרון סולת ולוג שמן. ואידך [ואחרים, חכמים] אומרים שאין צורך בכך, שכן מנחה שלגמרי לא יהיה בה שמן לא אשכחן [לא מצאנו].

ושואלים: ורבנן [וחכמים], החלוקים על ר' נחמיה ור' אליעזר, בהאי [זה] הפסוק "למנחה ולג שמן" ממנו למדו ר' נחמיה ור' אליעזר את שיטתם, מאי עבדי ליה [מה עושים, לומדים, בו]? ומשיבים: לדעת חכמים, הפסוק ההוא בא ללמד לעניינו של המתנדב מנחה ולא פירש את שיעורה שלא יפחות מדבר (משיעור) הטעון לוג, ומאי ניהו [ומה הוא] שיעור זה? — עשרון, שאין מתנדבים מנחה בפחות מזה. ושואלים לצד שכנגד: ואידך [והאחר, ר' נחמיה ור' אליעזר], שלמדו מפסוק זה כמקור לשיטתם, מאין להם הלכה זו? ומשיבים: לדעתם, תרתי שמעת מינה [שני דברים אתה למד ממנה, מפסוק זה], שאין מביאים במנחה (בכל שיעור) אלא לוג שמן אחד, וכי המתנדב למנחה מביא סולת בשיעור עשרון ולא פחות.

ג שנינו במשנתנו כי ששה לוגים שמן (חצי ההין) היו מובאים למנחת נסכי הפר, ארבעה לוגים (שליש ההין) למנחת נסכי האיל, ושלשה לוגים (רבע ההין) למנחת נסכי הכבש. ודנים בדברים הללו: מנלן [מנין לנו] שכך הוא? — דכתיב [שכן נאמר] "ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש יין" (במדבר כח, יד).

והרי שיעור ההין — תריסר לוגי הויין [שנים עשר לוגים הוא], דכתיב [שכן נאמר]: "ו שמן זית הין" (שמות ל, כד), וכתיב [ונאמר] לאחר מכן, עוד בשמן : "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרתיכם" (שם לא), וכך למדו: המלה "זה" בגימטריא — תריסר הויין [שנים עשר הם]. ומכאן, ששיעור הנסכים שנאמר בתורה שהוא מחצית ההין, שלישית ההין ורביעית ההין, הריהו (בהתאם) ששה לוגים (לפר), וארבעה לוגים (לאיל), ושלושה לוגים (לכבש), כנשנה במשנתנו.

ד עוד שנינו במשנתנו כי שלשה ומחצה לוגים שמן היו מובאים להדלקת המנורה במקדש, חצי לוג לכל נר משבעת נרות המנורה. ודנים בדברים הללו: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו], שכך הוא שיעור השמן הניתן למנורה? — דתנו רבנן [שכן שנו חכמים בברייתא]: נאמר בהדלקת המנורה "...ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד... וערך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה' חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל" (שמות כז, כ— כא). והגדרת הזמן "מערב עד בקר" באה להורות: תן לה למנורה שמן כמדתה הראויה של הדלקה, שהוא כדי שתהא המנורה דולקת והולכת מערב עד בקר. דבר אחר אמרו חכמים לפרש פסוק זה בענין אחר: "מערב עד בקר" בא לומר שאין לך עוד עבודה במקדש שהיא כשירה אם נעשתה מערב (לאחר הקרבת קרבן התמיד של בין הערביים) עד בקר אלא עבודה זו בלבד. ושיערו חכמים כמה שמן נדרש להדלקה זו — חצי לוג שמן בכל נר ונר משבעת נרות המנורה, להדלקה רצופה מאורתא ועד צפרא [מהערב ועד הבוקר]. וכיצד הגיעו חכמים לקביעה זו?

איכא דאמרי [יש אומרים] כי מלמעלה למטה שיערו. כלומר, מתחילה נתנו כמות שמן הגדולה מחצי לוג בהדלקת הערב, ולמחרת לכשראו שנותר מהשמן, עמדו והפחיתו, והדליקו בערב הבא בכמות מופחתת, עד שהגיעו לכמות השמן שלא נותר ממנה שמן בבוקר, ואפילו בלילות החורף הארוכים. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שדרך הקביעה היתה הפוכה מזו, שממטה למעלה שיערו, שנתנו בתחילה פחות ממחצית לוג שמן, ולכשראו שאין כמות זו מספיקה להדלקה עד הבוקר, עמדו והוסיפו עליה, עד שהגיעו לשיעור זה של מחצית לוג שמן.

ומסבירים את נימוקי שתי השיטות הללו: מאן דאמר [מי שאומר] כי ממטה למעלה שיערו חכמים ולא מלמעלה למטה — מפני השיקול שהתורה חסה על ממונן של ישראל, ואף חכמים חסו על השמן היתר (על המידה שתיקבע בסוף) המתבזבז. ומאן דאמר [ומי שאומר] כי ממעלה למטה שיערו חכמים ולא מלמטה למעלה (משום השיקול של "התורה חסה על ממונם של ישראל") — כי אין נוהגים מנהגי עניות (הנהגות של עניים) במקום עשירות, בבית המקדש, וראוי לעשות את הבדיקה כדרכם של עשירים, ביד רחבה, ואין לדקדק במעט שמן המתבזבז אגב כך.

ה משנה מערבין נסכי פרים (שמובאים בהם שלושה עשרונים סולת הנבללים בששה לוגים שמן, ונמצא שיעור הבלילה הוא שני לוגים שמן לכל עשרון סולת) בנסכי אילים (שאף בלילתם של אלה היא בשיעור של שני לוגים שמן לכל עשרון סולת. שכן מובאים בנסכי האילים שני עשרונים סולת וארבעה לוגים שמן). וכן מערבים נסכי כבשים בנסכי כבשים אחרים, שכן כל מנחת נסכים של כבשים הריהי באה עשרון של סולת עם שלושה לוגים שמן. וכן מערבים נסכים של יחיד בנסכים של ציבור,