ויש לשאול: הרי אין צורך בכתוב מיוחד לשם כך, שהרי בהדיא כתיב [במפורש נאמר] בתורה בקרבנות החטאת והאשם שבשרם נאכל על ידי כהנים זכרים!

ואי [אם] בא הכתוב "זאת התורה... למנחה" (ויקרא ז, לז), ללמד שזבחי שלמי ציבור נאכלים לכהנים זכרים — אף לכך לא נצרך הכתוב, שכן מרבויא דקראי אתי [מריבוי המקראות הם באים, נלמדים], שכן נאמר "זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי קודש קדשים לך הוא ולבניך. בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר בכהנים יאכל אותו קדש יהיה לך" (במדבר יח, ט— י) — לימד מקרא זה על זבחי שלמי ציבור שאין נאכלים אלא לזכרי כהונה! ומשיבים: הכתוב "זאת התורה...

למנחה" בא ללמדנו שזבחי שלמי ציבור נאכלים על ידי זכרי כהונה, ומה ששאלו שאין צורך בכתוב זה — מחלוקת תנאי [תנאים] היא מהיכן נלמדת הלכה זו, איכא דמייתי לה [יש שמביאים, למדים, אותה] מהכא [מכאן, מהכתוב "זאת התורה... למנחה"], ואיכא דמייתי לה [ויש שמביאים, למדים, אותה] מהכא [מכאן, מהכתוב "בקודש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו"]. וממשיכים עוד בדרשת הכתוב: נאמר בפסוק "זאת התורה...

ולחטאת" — להקיש כל הקרבנות לדין החטאת וללמד: מה חטאת, מקדשה [מקדשת, מחילה את קדושתה] על קרבן אחר בבלוע (בבליעה), שאם בלע בשר קרבן שלמים שזמן אכילתו שני ימים ולילה מבשר החטאת שזמן אכילתו יום ולילה בלבד — אף בשר קרבן השלמים נאכל ליום ולילה בלבד, כבשר החטאת. וכך הוא הדין אף בכל הקרבנות, שהריהם מקדשה [מקדשת] בבלוע. ועוד בדרשת הכתוב: מה שנאמר בפסוק "זאת התורה...

ולאשם" בא להקיש את כל הקרבנות לאשם, וללמד: מה קרבן אשם, אין שפיר (עובר) ושליא (כעין כיס שבתוכו נוצר הולד) קדוש בו, שכן קרבן האשם הריהו ממין זכר ולא יתכנו בו שפיר ושליה, אף בכל קרבן אחר, אין שפיר ושליא קדוש בו. ומסבירים: טעם שיטת ר' אליעזר שאין השפיר והשליה מתקדשים בקדושת הקרבן, שכן קסבר [סבור הוא] כי הולדות של בהמות הקדשים רק בהוייתן (בלידתם) הן קדושים, ולא בעודם במעי אימם. וכן סבור ר' אליעזר בדרכי הלימוד כי דנין (ניתן ללמוד) את דינו של דבר שהוא אפשר במציאות (כגון שפיר ושליה בשאר קרבנות שממין נקבה) מתוך השוואה לדינו של דבר שהוא אי אפשר במציאות (כגון קרבן אשם שהרי הוא ממין זכר). וממשיכים עוד בדרשת הכתוב: מה שנאמר בו "זאת התורה...

ולמלואים" בא להקיש את כל הקרבנות לדין קרבנות המילואים, ולומר: מה קרבנות המלואים, מותריהן (הנותר מבשרם), דינו בשריפה ("ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבוקר ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הוא". שמות כט, לד), ואולם אין בעלי חיים (בעודם חיים) שמותריהן בשריפה, שכן אין מקדישים במילואים קרבן אחר לאחריות. אף בכל שאר הקרבנות דין מותריהן בשריפה, ואין דין בעלי חיים מותריהן בשריפה. ומן הכתוב "זאת התורה...

ולזבח השלמים" אנו למדים להקיש את כל הקרבנות לשלמים, ולענין זה: מה השלמים מפגלין (כשחשב הכהן בשעת עבודתו לאוכלם מחוץ לזמנם הראוי), אף את הנסכים הבאים אתם, וכמו כן הם עצמם מתפגלין על ידי נסכיהם שהתפגלו במחשבת הכהן להקריבם מחוץ לזמנם, הוא הדין אף בשאר כל הקרבנות שהריהם מפגלין ומתפגלין.

א במתניתא תנא משמיה [בברייתא שנה החכם משמו] של ר' עקיבא אופן שונה בדרשת כתוב זה: "זאת התורה... למנחה" — מה מנחה מקדשת (מחילה דין קדושתה) בבלוע (דבר שבלע ממנה), שכן נאמר בה "כל אשר יגע בהם יקדש". ויקרא ו, יא), אף כל שאר הקרבנות הריהם מקדשת בבלוע.

ומעירים: ואיצטריך למכתב [והוצרך לכתוב] בחטאת ("ולחטאת") ללמד דין בליעה בשאר קרבנות, וכן איצטריך למכתב [הוצרך לכתוב] כן גם במנחה ("למנחה"). משום דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק במנחה, ולא בחטאת — היינו אומרים שכך הדין רק במנחה, וטעם הדבר: משום דרכיכא [שהיא רכה], ולכך היא בכלל בלעה [בליעה], שמבליעה באחרים. אבל חטאת, שהיא בשר וקשה, אימא [אמור] שלא מבליעה, ולא יהיה הנוגע בה קדוש בקדושתה — לכך נדרש לכתוב כן גם בחטאת. ומצד שני, אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] רק בחטאת ולא במנחה — היינו אומרים שהדין רק בחטאת, וטעם הדבר: משום שהבשר אגב [מתוך] שהוא שמן הריהו קדיר [מפעפע] בדבר הבא עמו במגע ומבליע בו, ולכך הריהו מחיל עליו קדושתו. אבל מנחה, אימא [אמור] שלא יהיה הדבר הנוגע בה קדוש בקדושתה — לכך צריכא [צריך] לכתוב כן גם במנחה. וממשיך ר' עקיבא עוד בדרשת כתוב זה: "זאת התורה...

ולחטאת" בא ללמד כי מה החטאת אינה באה אלא מן החולין, וקרבה דווקא ביום, ועבודתה נעשית דווקא בידו הימנית של הכהן. אף שאר כל קרבן אינו בא אלא מן החולין, וקרב רק ביום, והעבודה בו נעשית רק בידו הימנית של הכהן.

ומבררים: וחטאת גופה מנלן [עצמה מנין לנו] שבאה רק מן החולין, ולא מן המעשר? אמר רב חסדא, שכן אמר קרא [הכתוב] בדין קרבן החטאת: "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו" (ויקרא טז, יא), ללמד: "אשר לו" — שיהא הקרבן משלו (מן החולין) ולא משל המעשר. ושואלים: שנינו בדברי ר' עקיבא כי דינם של שאר הקרבנות שהם קרבים רק ביום נלמד מן הכתוב "זאת התורה...

ולחטאת", ואולם הלכה זו מהכתוב לאחר מכן "אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני" (שם ז, לח) נפקא [יוצאת, נלמדת]! ואומרים: דבר זה כדי נסבה [לחינם הביאה], כלומר, באמת אין דין עבודת הקרבנות ביום נלמד מ"זאת התורה.. ולחטאת" אלא מ"ביום צוותו", ובדרך אגב הביא גם לימוד זה.

ושואלים עוד: מה שאמר ר' עקיבא כי דין זה שעבודת הקרבנות צריכה להיעשות דווקא בידו הימנית של הכהן נלמד מן הכתוב "זאת התורה... ולחטאת", ואולם דבר זה הרי מדברי רבה בר בר חנה נפקא [יוצא, נלמד], שכן אמר רבה בר בר חנה, אמר ריש לקיש: כל מקום שנאמר בתורה "אצבע" וכן כהונה בעבודת המקדש — אינו אלא ימין! ואומרים: אף הלכה זו כדי נסבה [לחינם הביאה], והוזכרה בדברי ר' עקיבא אגב עיקר דבריו. עוד דרש ר' עקיבא את הנאמר "זאת התורה...

ולאשם", ללמד: מה אשם עצמותיו שאינן ראויות לאכילה מותרין לעשות מהם כלים. אף כל קרבן עצמותיו מותרין.

ודנים עוד בדברי ר' עקיבא שבברייתא זו: במשנתנו שנינו כי מן הכתוב "וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר" (דברים טז, ב) למדים אנו בדרך היקש שכל קרבן חובה דינו הוא כקרבן הפסח, ואינו בא אלא מן החולין, ומעתה יש לברר: ור' עקיבא הלומד הלכה זו מן הכתוב "זאת התורה... ולחטאת", האי [זה הכתוב] "וזבחת פסח",