שאין להעלות על הדעת הצעה כזו, וכי מפרישין (מקדישים) לכ תחלה דבר רק למותרות?! ועוד בהצעות שהעלו חכמים למציאת תקנה כשהתערבו בהמת תודה ובהמת תמורת תודה, ומתה אחת מהן.

יתיב [ישב] ר' יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה [לפני] רב נחמן, ויתיב וקאמר [וישב ואמר]: ולייתי [ושיביא] הבעלים בהמה אחרת ולחם, ולימא [ושיאמר]: אי הך דקיימא [אם זו שעומדת] לפני, מבין השתים שהתערבו, בהמת התמורה היא — תהא בהמה הא [זו] המובאת עתה לקרבן תודה, והא [וזה] הוא לחמה. ואי הך דקיימא [אם זו שעומדת] לפני בהמת התודה היא, ולא התמורה — יהא הא [זה] לחמה, ואילו הא [זו] המובאת עתה, תהוי [תהיה] תמורה של קרבן תודה. שהרי תמורת תודה אינה באה עם לחם, וזמן אכילתה הוא לילה ויום (ולכך אין כאן מיעוט זמן אכילתה)!

אמר ליה [לו] רב נחמן לר' יצחק בר שמואל בר מרתא בדחייה: עני מרי [ענה אדוני], והרי כל העושה תמורה, הריהו לוקה ארבעין בכתפיה [ארבעים מלקות בכתיפו], ככל העוברים על איסור לאו שבתורה, וכשר (ראוי) לעשותו?!

ועוד מסופר כי רב עילא חלש [חלה], על לגביה [נכנס אצלו] לבקרו אביי ורבנן [וחכמים], ויתבי וקא אמרי [וישבו ואמרו] הצעה לפתרונה של בעיה זו, כי אם איתא [יש, מקובלת] לדעתו של ר' יוחנן שאמר שאם היה לחם התודה בעיר ירושלים (שהיא מקום אכילתו), אף שהיה מחוץ לחומת העזרה בשעה שנשחטה התודה, הריהו קדוש בכך, מעתה אם כן יש פתרון לבעיה זו שבברייתא: לייתי [שיביא] לחם ולותבה [ושיניח אותו] מחוץ לחומת העזרה (ונמצא שאין בכך הכנסת חולין לעזרה), ולימא [ושיאמר] לפיכך: אי הך דקיימא [אם בהמה זו שעומדת] עתה לפני, מבין השתים שהתערבו, בהמת התודה היא — הרי הא [זה] הוא לחמה. ואי [ואם] בהמה זו העומדת עתה לפני לא בהמת התודה היא אלא התמורה — ליפוק [שיצא] הלחם לחולין.

ומשיבים: אין בהצעה זו פתרון לבעיה, משום דאיכא [שישנם] ארבע לחמי תודה מארבעים הלחמים שאותם מצוה להניף, וכשהלחמים נמצאים מחוץ לעזרה, היכי ליעביד [כיצד יעשה] הנפה זו? אם לנפינהו אבראי [יניף אותם מחוץ לעזרה] — והרי בהנפת שלמים (וכן הוא בתודה, שאף בכלל שלמים) "להניף אותו תנופה לפני ה' "(ויקרא ז, ל) כתיב [נאמר], ואין הנפה הנעשית מחוץ לחומת העזרה נחשבת בכלל "לפני ה' ". ואם יכניס את ארבעת הלחמים הללו גוואי [בפנים] העזרה, ויניפם שם — הרי קא מעייל [הוא מכניס] חולין לעזרה! הלכך (משום כך) לא אפשר לעשות כהצעה זו.

ועוד בענין קביעתה של הברייתא כי כשהתערבו תודה ותמורת תודה ומתה אחת מהן אין להן תקנה, מתקיף לה [מקשה על כך] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי, אם איתא [יש, מקובלת] לדעתו של חזקיה שאמר בדינה של התודה שנשחטה על שמונים לחמים (ולא על ארבעים, כדין) כי קדשו ארבעים לחמים מתוך השמונים שהביא, הרי יש לדבר פתרון, שלייתי [שיביא] הבעלים בהמה אחרת ולייתי [ושיביא] שמונים חלות בהדה [עימה], ולימא [ושיאמר]: אי הך דקיימא [אם בהמה זו שעומדת] עתה לפני, בהמת התודה היא — הרי הא נמי תיהוי [זו הבהמה המובאת עתה גם כן תהיה] תודה, והא [ואלה] השמונים לחמים המובאים הריהם דתרוייהו [של שתיהן], של שתי התודות. ואי הך דקיימא [אם זו שעומדת] עתה לפני בהמת התמורה היא — הא [זו] המובאת עתה הריהי לתודה, והא [וזה] לחמה, וליקדשו להו [ושיתקדשו להם], כשיטת חזקיה, ארבעים לחמים מתוך השמונים!

ודוחים: אין זה פתרון, שאין לעשות כן משום דקא [שבכך הוא] ממעט באפשרות האכילה של לחמי התודה. שכן מתוך ארבעים הלחמים ניתנים ארבעה לחמים כתרומה לכהנים. ומעתה, שהריהו מביא, כהצעה זו, שמונה לחמים (ארבעה לחמים כודאי, וארבעה מן הספק), וכיון שאין כולן נאכלות, נמצא שמתמעט מספר החלות הנאכלות.

ועוד הצעה הקודמת לפתרון הבעיה המובאת בברייתא, אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: אם איתא [יש, מקובלת] לדעתו של ר' יוחנן שאמר בדין החטאת, שאם הפריש בהמה לקרבן חטאת והיתה בהמה זו מעוברת, וילדה. אם רצה — מביא את האם לקרבן, ובה הוא מתכפר, ואם רצה — הריהו מביא את הוולד, ואותו הוא מקריב, ובוולדה הוא מתכפר, הרי שלדעת ר' יוחנן הולד הוא ברשותו של המקדיש, ויכול הוא לקובעו לקרבן כרצונו. ומעתה אף במקרה זה שלפנינו, לייתי [שיביא] לקרבן תודתו בהמה מעוברת, ולא יקריבנה מיד אלא ימתין לה עד שתלד, ולייתי [ושיביא] שמונים חלות בהדה [עימה], ולימא [ושיאמר] בדרך תנאי: אי הך דקיימא [אם בהמה זו שעומדת] עתה לפני בהמת התמורה היא ולא בהמת התודה — הא [זו] הבהמה וכן וולדה תודה היא, והא [והרי אלה] השמונים הינם דתרווייהו [של שתיהן]. ואי הך דקיימא [ואם בהמה זו שעומדת] לפני, בהמת התודה היא ולא בהמת התמורה — הא נמי [בהמת האם הזו גם כן] תודה היא, והא [ואלה] השמונים דתרווייהו [של שתיהן] הוא, ואילו האי [זה, הולד] ליהוי [יהיה] מותר של התודה, שאינו בא עם לחם!

אמר ליה [לו] רב כהנא לרב אשי בדחיית דבריו: מאן לימא לן [מי יאמר לנו, מנין לנו] שאכן אמר ר' יוחנן כי הולד הוא ברשותו של המקדיש את האם המעוברת, ולכך אם הוא שיירו (קובעו להקדש מסויים) הריהו משוייר (נקבע לאותו הקדש)? דלמא [שמא] סבור ר' יוחנן כי אין הולד ברשותו של המקדיש לקובעו שירצה, ואם שיירו — אינו משוייר, ואולם היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' יוחנן שאמר שאפשר לו להתכפר אף בולד הנולד לחטאת המעוברת, משום שאמר ר' יוחנן כי אדם מתכפר אף בשבח הקדש, כגון הולד הנולד לבהמת הקדש מעוברת.

ועוד בענין בעיה זו שבברייתא ובדרכים למצוא לה פתרון, מסופר כי רבינא איקלע [הזדמן] למקום הנקרא דמהוריא, אמר ליה [לו] רב דימי בריה [בנו] של רב הונא מדמהוריא לרבינא: יש פתרון לבעיה זו, ובאופן זה: לייתי [שיביא] הבעלים בהמה נוספת, ולימא [ושיאמר] בלשון נדר שיש בו אחריות: "הרי עלי להביא תודה", ויפריש בהמה זו לנדרו. ולאחר מכן לייתי [שיביא] בהמה אחריתי [אחרת], שלישית, ולייתי [ושיביא] שמונים חלות בהדה [עימה], ולימא [ושיאמר]: אי הך דקיימא [אם בהמה זו שעומדת] לפני, בהמת התמורה היא, ולא בהמת התודה — הני תרתי [אלה שתיהן] הריהן תודות (אחת — הבאה בנדרו, והאחרת — כנדבה), והא [ואלה] השמונים חלות הריהן דתרוייהו [של שתיהן], ואי הך דקיימא [ואם בהמה זו שעומדת] לפני, בהמת התודה היא, ולא בהמת התמורה. וכן הא [זו] הבהמה דאמרי [שאמרתי] עליה "הרי עלי תודה" והפרשתיה לצורך זה, נמי ליהוי [גם שתהיה] תודה, והא [ואלה] השמונים חלות הן דתרוייהו [של שתיהן], ואידך תהוי [והבהמה האחרת, השלישית, תהיה, תשמש] לאחריות שאם תאבד תודתי, היא תקרב. ודינה שהיא קרבה בלא לחם!

אמר ליה [לו] רבינא לרב דימי בנו של רב הונא מדמהוריא בדחיית דבריו: אין זו הצעה ראויה, שכן התורה אמרה: "טוב אשר לא תדר משתדור ולא תשלם" (קהלת ה, ד), שאין ראוי לנדור מפני החשש שמא ייכשל ולא ישלם נדרו, ואת אמרת [ואתה אומר] כהצעה לפתרון הבעיה הזו ליקום ולינדור [שיקום וינדור] בתחילה (לכתחילה)?! ונשארו דברי הברייתא, כי אכן במקרה זה של בהמת תודה ובהמת תמורה שהתערבו ומתה אחת מהן, אין תקנה לבהמה שנותרה.

א משנה האומר "הרי עלי תודה" — יביא היא (התודה עצמה) ואת לחמה מן מעות החולין שבידו, ולא ממעות מעשר שני שבידו. שכן כיון שאמר "הרי עלי" — נתחייב בדבר, וכל דבר שאדם נתחייב בו, אין יוצא ידי חובתו זו במעות מעשר שני, אלא במעות חולין.