אמר רב יצחק בר אבדימי בהסבר הדברים: בשתי הלחם "תהיינה" (במדבר כ, יז) כתיב [נאמר], שיש בכתוב שתי יודי"ם, ובאה היו"ד היתירה לדרשה, שחלות החמץ שבקרבן התודה, יהיו מעשרה (כמנין האות יו"ד בגימטריא) עשרונים. ומקשים על כך: ושמא אימא [אמור] שהכוונה אמנם לעשר מידות, ואולם אין הכוונה אלא לעשרה קפיזי [קבים] הקטנים בשיעורם מהעשרונים?! אמר רבא: אין לומר כן, שהרי במידת עשרונות דבר הכתוב, ולא במידות אחרות.

א ומבררים עוד את המשך דברי הברייתא. שנינו בה: למדנו מייתור בכתוב "תהיינה" שבאים עשרה עשרונים לעשרת לחמי החמץ שבתודה. ואולם שבאים עשרה עשרונים אף לשלושים החלות של מצה מנין לנו? תלמוד לומר בשלושת סוגי חלות המצה הבאות עם קרבן תודה "על חלות לחם חמץ" (ויקרא ז, יג), ללמדנו כי כנגד מספר העשרונים של לחמי החמץ, כמספר הזה הבא אף ללחמי המצה.

ושואלים על דרך דרשה זו: וכי דבר הלמד בהיקש (הדין שלחמי חמץ שבתודה באים עשרה עשרונים, שנלמד מהיקש "תביאו" לשתי הלחם), חוזר ומלמד בהיקש בקדשים, שנלמד דין לחמי המצה בקרבן התודה (שאף הוא בא מעשרה עשרונים) מדין לחמי החמץ? ומשיבים: אין דין עשרה עשרונים בלחמי חמץ שבתודה נלמד מהיקש משתי הלחם לבדו אלא הימנו (ממנו) ודבר אחר הוא נלמד. שאינו יכול להילמד מדין שתי הלחם עצמו, ולכן הוא נלמד מצירוף שני מקורות לימוד: משתי הלחם ומן האמור בלחמי תודה, שהם עשרה לחמים של חמץ. וכל דבר הנלמד באופן זה של הימנו ודבר אחר — לא הוי [אין זה] נחשב כנלמד על ידי היקש, ולכך הריהו מלמד בהיקש גם בקדשים.

ומקשים על תירוץ זה: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שאופן לימוד כגון זה לא הוי [אין הוא נחשב] כהיקש, אלא לשיטת מאן דאמר הוי [מי שאומר כי הריהו נחשב] היקש, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: לשיטה זו אין הדבר נלמד מהיקש אלא ממשמעות לשון הכתוב, שכן המלה "תביאו" האמורה בשתי הלחם לשון רבויא [ריבוי] היא, ומלמדת על לחמי חמץ שבתודה שבאים עשרה. ולפיכך אין לחמי חמץ נחשבים כדבר הנלמד מהיקש, ולכך הריהם מלמדים בהיקש לענין לחמי מצה שבתודה.

ב משנה מיני הלחמים שבאו עם איל המילואים (שקרב כאשר התחנכו אהרן ובניו לכהונה, במשך שבעת ימי המילואים) היו באין כשלושת מיני המצה שבאים בקרבן התודה, שהם: חלות ורקיקין ורביכה, ואולם לחמי חמץ (כדרך שבאים בקרבן התודה) לא באו עימו.

ואילו מנחת מיני הלחמים הבאים עם קרבן הנזיר ביום שמשלים את הנזירות היתה באה רק כשתי ידות (שני חלקים, שני שליש) כמצה של תודה, שכן בלחמי הנזירות יש רק חלות מצות ורקיקין מצות, ואין בה חלות מסולת רבוכה (מורבכת). נמצא איפוא שלחמי קרבן נזיר באים מסולת ששיעורה עשרה קבין במידה ירושלמית (כמבואר במשנה למעלה, עז,א כי כל מין מלחמי המצה בא מחמישה קבים), שהן שווים (במידות מדבריות) לששה עשרונות ושני עודיין (פעמיים "עוד" = שני שליש). שהרי כפי ששנינו שם למעלה, כל מין ממיני המצה בא משלושה עשרונים ושליש עישרון.

ג גמרא שנינו במשנתנו כי לחמי איל המילואים היו באים שלושה מינים, כחלות המצה שבקרבן התודה, חלות מצות, רקיקי מצות, ורבוכה. ומבררים: מנא הני מילי [מנין, מה מקורם של הדברים הללו]? אמר רב חסדא, אמר רב חמא בר גוריא: הדבר נלמד ממה שאמר קרא [הכתוב] בתוך סדר המעשים שעשה משה באיל המילואים "ומסל המצות אשר לפני ה' לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד" (שם ח, כו). בשלמא [נניח] משמעות הכתוב חלות ("חלת מצה") הריהי כפשוטה — חלות מצה. וכמו כן מובן הוא משמעות האמור "רקיק" — הרי זה רקיק מצות. ואולם האמור עוד בכתוב זה "וחלת לחם שמן" מאי נינהו [מה הן]? לאו [האם לא] הכוונה לרבוכה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אויא: ושמא אימא [אמור] כי פירוש הכתוב "וחלת לחם שמן" כך הוא: אנתא דמשחא [חתיכת עיסה עבה המטוגנת בשמן]! אלא יש לומר כי מקור הדברים הריהו כדרך שדרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה [משמו] של ר' טבלא: נאמר במנחת הכהן הגדול ("קרבן אהרן") ביום שהתמנה לכהונה גדולה, קודם התחלת העבודה ("מנחת חינוך"), וכן במנחתו הבאה בכל יום ("מנחת חביתין"), ובכלל זה אף מנחת כל כהן הדיוט ("ובניו") המובאת ביום שמתחנך בו לעבודה בבית המקדש: "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אתו עשירית האיפה סולת מנחה תמיד מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. על מחבת בשמן תיעשה מורבכת תביאנה תופיני מחנת פיתים תקריב ריח ניחוח לה'. והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה..." (ויקרא ו, יג— טו).

ויש לדון בכתובים הללו: וכי מה למדנו לדינם של הכהנים ההדיוטות, המכונים בכתוב "בניו", מן האמור בדינו של כהן גדול ביום המשחו? אלא מקיש דין מנחת חינוכו של כהן הדיוט למנחת המשחו של כהן גדול ("מנחת חביתין"): מה מנחת המשחו של הכהן הגדול כוללת גם חלה רבוכה, אף מנחת חינוכו של כהן הדיוט כוללת גם רבוכה, וכיוצא בזה אף חלות הבאות עם איל המילואים, יש בהן רבוכה.

ד ועוד בענין מנחתו של כהן גדול הבאה ביום שמתחנך לעבודה, אמר רב חסדא: כהן גדול המתקרב (הנכנס בתחילה) לעבודה במקדש ככהן גדול צריך להביא ביום חינוכו שתי מנחות, הבאות משתי עשרונות האיפה סולת. מנחה אחת בת עשרון אחד להמשחו לכהונה גדולה ("מנחת כהן משיח", הבאה בכל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב), ומנחה אחת ובה עשרון שני, הבאה לחינוכו לכהונה ("מנחת חינוך"). מר בר רב אשי אמר: שלש עשרונות סולת הוא מביא.

ומסבירים: רב חסדא ומר בר רב אשי לא פליגי [אינם חולקים], שכן הא [זה] שאמר רב חסדא שצריך הכהן הגדול להביא מנחה משני עשרונים סולת מדובר במקרה דעבד [שכבר עשה] כהן גדול זה עבודה במקדש כשהוא כהן הדיוט, והביא מנחה לחינוכו ככהן הדיוט. ולכך עתה צריך הוא להביא רק שני עשרונים סולת, לחינוכו ככהן גדול ולמנחת חביתין הבאה בכל יום. ואילו הא [זה] שאמר מר בר רב אשי שצריך להביא מנחה משלושה עשרונים, מדובר כאשר לא עבד [לא עשה] עדיין הכהן הגדול עבודה כשהוא כהן הדיוט, ולכך צריך הוא להביא מנחה משלושה עשרונים, אחת לחינוכו ככהן הדיוט, ואחת לחינוכו ככהן גדול, ואחת למנחת חביתין.

ה שנינו במשנתנו כי מנחת הנזירות היתה באה בשתי ידות (שני חלקים, שני מינים) מתוך השלושה הבאים כמצה שבתודה, שאינה באה אלא עשר חלות מצות ועשרה רקיקי מצות, אך לא מסולת מורבכת.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] נאמר בלחמים הבאים עם קרבן התודה: "וזאת תורת השלמים אשר יקריב לה'. אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן. על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו" (שם ז, יא— יג). ובא המקרא היתר "על זבח תודת שלמיו" — לרבות אף את שלמי נזיר לענין שאף מנחתם באה מסולת בשיעור עשרת קבין ירושלמיות (כשיעור הסולת הבאה בחלות המצות וברקיקי המצות שבלחמי התודה) ולרביעית הלוג שמן (כשיעור השמן הבא בחלות המצות וברקיקי המצות שבלחמי התודה).

ויש לדון בדרשה זו: יכול יהא בא הכתוב ללמדנו שיהא דינה של מנחת שלמי הנזיר כדינה של מנחת התודה לכל מה שאמור בענין התודה, ואף בשלמי נזיר יביאו חמישה עשר קבים ירושלמיות לשלושת מיני לחמים ומחצית הלוג שמן? לכך תלמוד לומר בקרבנות הנזיר "וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן..." (במדבר ו, טו). ומן הכתוב "מצות" למדים אנו כי אין במנחת הנזיר אלא חלות מצות ורקיקי מצות, ולא רבוכה.

ומבררים: מאי תלמודא [מה הלימוד, כיצד למדים כן] מן המלה "מצות"? אמר רב פפא: מביא הנזיר במנחתו דווקא מן הדבר שנאמר בו בלחמי התודה הלשון "מצות" (שהם חלות ורקיקים), ולאפוקי [להוציא, למעט] רבוכה שלא נאמר בו בקרבן התודה לשון "מצות" (שכן נאמר בהם "...וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן"). ועוד למדנו: מנין שאין במנחת הנזיר אלא חלות מצות ורקיקי מצות ולא רבוכה, שכן החכם דבי [של בית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה] על הנאמר במנחת הנזיר "וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן...". "מצות" — הרי זה כלל, "חלות בלולות בשמן" וכן רקיקין ("ורקיקי מצות משוחים בשמן") — הרי זה פרט, ומכלל המידות שהתורה נדרשת בהן הוא שבמקרא בו יש כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט, ומעתה אף בענייננו נסיק כי חלות ורקיקין — אין [כן] כלולים במנחת הנזיר, ואולם מידי אחרינא [דבר אחר] וכגון הרבוכה — לא נכלל במנחת הנזיר.