ומפרטים: עשרה עשרונים מיועדים לעשר החלות הבאות חמץ שבארבעים לחמי התודה, עשרון אחד להכנת כל חלה. ועשרה העשרונים האחרים מיועדים לחלות הבאות מצה, וכיון שבחלות הבאות כשהן מצה היו שלש מינין (שכל אחד מהם עשוי מעשרה לחמים), שהם: חלות מצות, רקיקין מצות, ולחמי רבוכה (החלוטה במים רותחים), נמצאו איפוא כי בסך הכל שלשה עשרונים ושליש עשרון סולת מיועדים לכל מין ומין משלוש המינים הללו, ולפיכך שיעור הסולת להכנת שלש חלות מצות עולה לכלל עשרון אחד (שכל חלה משלושים החלות הללו נעשית משליש עשרון).

עד כאן תיאור שיעורי הסולת הבאה בלחמי תודה, על פי המידות המדבריות (שהיו חלוקות לעשרונים), ואילו במדה הירושלמית (שהיתה חלוקה לקבים) היו שתי האיפות שוות לחמש סאים ירושלמיות, וכל סאה ירושלמית הריהי בת ששה קבים. נמצא איפוא כי חמש הסאים הירושלמיות סולת שהובאו ללחמי התודה, היו שלשים קב. חמשה עשר מהם מיועדים לחלות התודה הבאות חמץ, וחמשה עשר מהם לחלות התודה הבאות מצה. ומעתה נמצא כי בחמשה עשר הקבים המשמשים לחלות הבאות חמץ, כל קב ומחצה משמש להכנת חלה חמץ אחת. וחמשה עשר קבים משמשים להכנת שלושים החלות הבאות מצה. והרי בשלושים חלות המצה יש שלש מינין, שהם חלות ורקיקין ורבוכה, נמצאו חמשת קבין סולת לכל מין ומין. ומכיון שבכל מין ומין יש עשרה לחמים, נמצא כי שיעור הסולת ממנה נעשות שתי חלות עולה לקב אחד.

א גמרא שנינו במשנתנו כי הסולת המשמשת ללחמים הבאים עם קרבן התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות שהן שש סאים מדבריות, ושש סאים מדבריות הן שתי איפות, שכל איפה היא בת שלוש סאים. ועל כך שואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שהאיפה מכילה שלוש סאים? אמר רב חסדא: שכן אמר קרא [הכתוב]: "האיפה והבת תכן (=שיעור תכולה) אחד (=זהה) יהיה לכם". (יחזקאל מה, יא). הרי ששוות האיפה (מידת היבש) והבת (מידת הלח) בשיעורן. ומכאן נלמד לענייננו, מה שיעורה של מידת הבת — הוא שלש סאין, אף שיעור מידת האיפה — הוא שלש סאין.

ושואלים: ושיעור מידתה של הבת גופא [עצמה] שהוא שלוש סאים, מנלן [מנין לנו]? אילימא [אם תאמר] שנלמד הדבר מדכתיב [ממה שנאמר] באותו הפסוק "האיפה והבת תוכן אחד יהיה, לשאת את מעשר החמר (שהיא מידה המכילה שלושים סאים) הבת", והרי איפוא ששיעור מידת הבת הוא שלוש סאים — אין זו הוכחה. שהרי במידת האיפה עצמה הנזכרת באותו הפסוק נמי הכתיב [גם כן הרי נאמר] בה "ועשירית החמר האיפה", שהיא עשירית ממידת החומר. ואין אנו נצרכים איפוא ללמוד את שיעור האיפה מתוך השוואתה לשיעור הבת! אלא את שיעורה של מידת החומר לא ידענא [אין אני יודע] כמה הוא, ולכך הנאמר באיפה שהיא עשירית ממידת החומר אינו מלמד מה מידתה של האיפה. הכא [כאן], בשיעורה של מידת הבת נמי [גם כן] לא ידענא [אין אני יודע] כמה הוא!

אלא יש לומר כי מהכא [מכאן], מהפסוק הנאמר בהמשך למדים אנו לענין הפרשת התרומה. "וחק השמן הבת השמן ומעשר הבת מן הכור עשרת הבתים חומר כי עשרת הבתים חומר" (שם יד) למדים אנו. שכך מתפרש הפסוק: המשפט הראוי בנתינת תרומה מן השמן ("וחוק השמן"), הריהו שתהא זו נתינה של מידת הבת, שהיא המידה הנהוגה בנוזלים ("הבת השמן"), והיא עשירית מתוך שלושים סאה שמן ("מן הכור", ששיעור הכור הוא שלושים סאה). ומסביר הכתוב כי כך הוא השיעור הראוי, שמידת עשרה בתים היא המידה הנקראת "חומר" ("עשרת הבתים חומר"), וה"חומר" הריהו שווה במידתו לכור. וחזר הכתוב ואמר שכן שיעור עשרת הבתים הינו כשיעור החומר ("כי עשרת הבתים חומר"). מכאן נמצאנו למדים כי שיעור מידת הבת הוא שלוש סאים, ומכאן שאף שיעור האיפה (השווה לה בשיעורה) הוא שלוש סאים.

ב שנינו במשנתנו כי חמש מידות ירושלמיות הינן כשש מידות מדבריות, שכן הוסיפו שישית על המידה הקדומה. ולמדנו בסוגיה הקודמת כי מהפסוקים הנאמרים בספר יחזקאל למדנו לענין שיעור הסאה. ומביאים עוד בענין תוספת על המידות מה שאמר שמואל: אם רוצים אנשי המקום לשנות את גודל המידות הנהוגות במקומם ולהגדיל אותן, אין מוסיפין על המדות יותר משתות (שישית), וכן לא מוסיפים על ערכו של המטבע יותר משתות. והמשתכר במסחרו לא ישתכר יותר משתות.

ודנים בדברים האמורים: זה שאמר שמואל שאין להוסיף על המידות הנהוגות יותר משישית, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אילימא [אם תאמר] שטעם הדבר הוא משום שתוספת מרובה על המידות עלולה להביא לאפקועי תרעא [הפקעת השער, התייקרות מחירים] — אי הכי [אם כך], בתוספת שתות נמי [גם כן] לא נתיר, שהרי גם אז קיים חשש זה!

אלא תאמר כי הסיבה היא משום דין אונאה, כי היכי [כדי] שלא ליהוי [לא יהיה] בדבר כדי ביטול מקח, אלא כדי אונאה. שכן אונאה עד שישית — אף שמחזיר את האונאה, מכל מקום המקח קיים. אבל ביותר משישית — המקח כולו בטל. ואין לתקן דבר שבגללו יתבטלו הרבה מכירות. ואולם אף הסבר זה יש לדחות, שכן הא [הרי] אמר רבא כי כל אונאה שהיא בדבר שנמדד במדה ושנשקל במשקל ושנמנה במנין, אפילו היא פחות מכדי דין אונאה — חוזר. וכאן מדובר בטעות במידה!

אלא תאמר שטעם האיסור הוא משום תגרא [הסוחר], כי היכי דלא למטייה דיאנה [כדי שלא יבוא לו הפסד]. שמא לא ישים לב להגדלת המידות, וימכור לפי המחיר הישן, והואיל ודרכו להרויח שישית, אם אין מוסיפים על המידות יותר משישית, נמצא שההפסד במידה ושיעור הרווח מתאזנים, ואינו מפסיד. ויש לתמוה: אמנם בכך דיאנה [הפסד] הוא דלא לימטייה [שלא יבוא לו], וכי רוחא [רווח] לא בעי [לא צריך]? וכפתגם העממי: זבן וזבין [קנה ומכור, בלי להרויח] — תגרא איקרי [תגר ייקרא]?!

אלא אמר רב חסדא: טעם האיסור להוסיף יותר משישית על המידות, אינו מן הסברה, אלא שמואל קרא אשכח [פסוק מצא] וממנו דרש, שכן נאמר: "ו השקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם" (יחזקאל מה, יב). ואם מצרפים את המספרים הללו יחד (עשרים, עשרים וחמישה, עשרה, וחמישה) הרי אלו שישים שקלים, שעולים לפי הפסוק לשיעור של מנה ("המנה יהיה לכם"). ויש לתהות: וכי שישים שקלים הינם מנה? והרי לפי חשבון זה מאתן וארבעין הוו [מאתיים וארבעים דינרים הם]! שבכל שקל של מקרא יש ארבעה דינרים, ואם כן נמצא שבמנה בן שישים שקלים יש מאתים וארבעים דינרים. ואילו אנו יודעים שבמנה יש עשרים וחמישה שקלים, שהם מאה דינרים!

אלא שמע מינה תלת [למד מכאן שלושה] דברים: שמע מינה [למד מכאן] כי מנה של קודש שאליו התייחס הנביא יחזקאל — כפול היה, ואף מתחילה היו בו חמישים שקלים (מאתים דינרים). ועוד שמע מינה [למד מכאן], ממה שאמר הנביא שהמנה יהא מעתה בן שישים שקלים, ולא בן חמישים שקלים, כי מוסיפין על המדות (או המטבעות), ואולם אין מוסיפין עליהם יותר משתות. ועוד שמע מינה [למד מכאן] כי שתותא [שישית] זו מחושבת מלבר [מבחוץ], כלומר, מן הסכום הסופי, הגדול יותר, שהוא חמישית מן הקטן. כגון כאן, שהוסיפו ארבעים על מאתים, והם שישית מהסכום הכולל מאתים וארבעים, וחמישית ממאתים.

ובדינו זה של שמואל, אמר רבינא כי מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כשיטה זו, דקתני [שכן שנה בה] כי תודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות, משמע שמוסיפים שישית ולא יותר, וכי תוספת השישית היא מבחוץ. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.