א משנה כל המנחות טעונות (צריכות) שתיעשנה בהן שלש מאות פעם שיפה (שפשוף) ביד, וחמש מאות פעם בעיטה (הטחה בכח) בפס היד או אגרוף. ופעולות אלה, השיפה והבעיטה נעשות בגרגרי החיטין מהם יבוא הקמח למנחה, כדי להסיר את קליפותיהם קודם טחינתם לקמח. ואילו ר' יוסי אומר: השיפה והבעיטה נעשות בבצק, שהן מועילות לגיבולו של הבצק. כל המנחות באות כשמכל עשרון סולת עושים עשר חלות או עשר רקיקים, חוץ מלחם הפנים ומחביתי כהן גדול שהם באות כשמכל עשרון עושים שתים עשרה חלות או רקיקים, אלו דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: המנחות כולם באות שתים עשרה חלות, חוץ מארבעת מיני החלות הבאות עם קרבן התודה, וחוץ משני מיני החלות של נזירות שהן (חלות התודה וחלות הנזיר) באות עשר עשר.

ב גמרא תנא [שנה החכם] בתוספתא באיזה סדר נעשו השיפות והבעיטות: שף פעם אחת, ובועט שתים. חוזר ושף שתים, ובועט שלש פעמים. וכך היו עושים מאה פעמים, ובסך הכל היו שלוש מאות שיפות וחמש מאות בעיטות. ובענין השיפה בעי [שאל] ר' ירמיה: האם השיפה היא פעולה המורכבת משני חלקים, אמטויי [הולכת] היד על פני הדבר המשתפשף ואתויי [והשבתה] שוב על פני אותו הדבר, שפעולה זו נחשבת מעשה שיפה חד [אחד]. או דלמא [שמא] שיפה היא הולכת היד או השבת היד, ולכך אמטויי ואתויי [הולכת והשבת] היד תיחשבנה כתרי [שתי] שיפות, מאי [מה] התשובה לכך? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ונשארה בתיקו [תעמוד] ללא פתרון.

ג שנינו במשנה כי לדעת חכמים השיפה ובעיטה נעשות בגרגרי החיטין, ואילו ר' יוסי אומר כי הן נעשות בבצק. איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים]: האם כוונת ר' יוסי לומר שרק בבצק עושים את השיפות והבעיטות, ולא בחיטין, וחולק לגמרי על דברי חכמים. או דלמא [שמא] אף ר' יוסי סבור שעושים את השיפות ואת הבעיטות בגרגרי החיטים, אלא שמוסיף הוא שאף בבצק עושים את השיפות ואת הבעיטות? ואומרים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה דתניא [ששנויה ברייתא] בענין זה: השיפה והבעיטה נעשות בחיטין, ר' יוסי אומר: שיפה ובעיטה בבצק, ולא בחיטים.

ד שנינו במשנתנו כי לדעת ר' יהודה כל המנחות באות במנין עשר, מלבד לחם הפנים וחביתי כהן גדול שכל אחד מאלה בא בשתים עשרה לחמים. ומסבירים את מקור הדברים: לחם הפנים — שכן בהדיא כתיב ביה [במפורש נאמר בו] ("ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות, שני עשרונים יהיה החלה האחת". שם).

וחביתי כהן גדול באים שתים עשרה — שכן אתיא [בא, נלמד הדבר] מגזירה שווה של המלה "חקה" האמורה בחביתי כהן גדול ("והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה חוק עולם לה' כליל תקטר". שם ו, טו), והמלה "חקה" שנאמרה בלחם הפנים ("והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש כי קודש קדשים הוא לו מאשי ה' חוק עולם". שם כד, ט), וללמד כי כשם שלחם הפנים בא שנים עשר, אף חביתי כהן גדול באים שנים עשר.

ה במשנתנו שנינו כי לדעת ר' יהודה כל המנחות כולן באות עשר עשר, ושואלים: מנלן [מנין לנו] שכך הוא? ומסבירים: גמר [למד] ר' יהודה מהשוואתן של כל המנחות ללחמי תודה. מה להלן [שם, בלחמי תודה] הריהם עשר, אף כאן בשאר המנחות — הריהן באות עשר. ומקשים: מדוע לא לילף [שילמד] את דין שאר המנחות מלחם הפנים, ונאמר: מה להלן [שם, בלחם הפנים] הריהם באים שתים עשרה, אף כאן בשאר המנחות — שתים עשרה!

ומשיבים: מסתברא [מסתבר] יותר לומר כי מלחמי תודה הוה ליה למילף [היה לו, לר' יהודה, ללמוד] את דין שאר המנחות. שכן דומות שאר המנחות ללחמי תודה בצדדים מרובים, ואלו הם: יחיד — שאר כל המנחות, כלחמי תודה, מובאות על ידי אדם יחיד. מה שאין כן לחם הפנים, שהיא מנחת ציבור; המתנדב — שאר כל המנחות, כלחמי תודה, באות בנדבה. מה שאין כן לחם הפנים, שבא חובה; שמן — שאר כל המנחות, כלחמי תודה, חייבות בנתינת שמן בהן. מה שאין כן בלחם הפנים. נפסל — שאר כל המנחות, כלחמי תודה, נפסלות בלינה, מה שאין כן בלחם הפנים, שאינו נפסל בלינה (שהרי הוא מונח על שולחן הפנים שמונה ימים); שלא בשבת — שאר כל המנחות, כלחמי תודה, אינן קרבות בשבת, ואילו לחם הפנים, דוחה את השבת; ושלא בטומאה — שאר כל המנחות, כלחמי תודה, אינן קרבות בטומאה, מה שאין כן לחם הפנים, הקרב אף בטומאה. והרי איפוא לנו צדדי דמיון בין שאר המנחות ללחמי תודה שאינם בלחם הפנים, ולכן יש להעדיף ללמוד את שאר המנחות מלחמי תודה.

ודוחים: אדרבה [להיפך] אמור, שמלחם הפנים הוה ליה למילף [היה לו, לר' יהודה, ללמוד] את דינן של שאר המנחות, שכן דומות הן ללחם הפנים בצדדים אחרים, ואלו הם: הקדש — שאר כל המנחות, כלחם הפנים, הריהן קדשי קדשים. מה שאין כן לחמי תודה שהם קדשים קלים; ולבונה — שאר המנחות, חייבות בנתינת לבונה עליהם. מה שאין כן לחמי תודה; מצה — שאר כל המנחות, כלחם הפנים, באות אך כמצה, מה שאין כן בלחמי תודה, שיש מהם חמץ; ועצם — שאר המנחות, באות כקרבן לעצמו, מה שאין כן לחמי תודה הבאים כנספח לקרבן התודה. וילמד איפוא ר' יהודה את דין שאר המנחות מלחם הפנים, ולא מלחמי תודה!

ומשיבים: מסתבר יותר ללמוד את דין שאר המנחות מלחמי תודה ולא מלחם הפנים, שכן הנך [אלה] צדדי הדמיון בין שאר המנחות לבין לחמי תודה נפישן [מרובים] יותר מצדדי הדמיון שבין שאר המנחות ללחם הפנים. ושואלים עוד על שיטת ר' יהודה: למדנו למעלה כי הדין שחביתי כהן גדול הריהם שנים עשר אינו נאמר במפורש בתורה, אלא נלמד בגזירה שווה ("חק" "חק") מן האמור בלחם הפנים.

ויש לשאול: אי סבירא לן [אם סבורים אנו] כשיטה האומרת כי דבר הלמד (שנלמד דינו) בגזירה שוה מדבר אחר, הריהו חוזר ומלמד דברים אחרים בדרך בנין אב (במה מצינו, בהשוואתם של אותם דברים אחרים לדינו של זה), ולכן אחר שנלמד בגזירה שווה דין חביתי כהן גדול שהם שנים עשר, נילף [נלמד] את דינן של שאר מנחות מחביתי כהן גדול, ונאמר כך: מה להלן [שם, בחביתי כהן גדול] — הריהם באים שתים עשרה. אף כאן (בשאר מנחות) — הריהן באות שתים עשרה!

ודוחים: מסתברא [מסתבר] יותר לומר כי מלחמי תודה הוה ליה למילף [היה לו, לר' יהודה, ללמוד] את דין שאר המנחות, ולא מחביתי כהן גדול. שכן דומות שאר המנחות ללחמי תודה בצדדים רבים ואלו הם: הדיוט — שאר כל המנחות, כלחמי תודה, באות אף על ידי כהן הדיוט, מה שאין כן מנחת חביתין שאינה באה אלא על ידי כהן גדול; שהתנדב — שאר כל המנחות, כלחמי תודה, באות בנדבה, מה שאין כן מנחת חביתין שהיא באה כחובה; חצאין — שאר כל המנחות, כלחמי תודה, באות כדבר שלם, מה שאין כן חביתי כהן גדול הבאים מחציתם בבוקר ומחציתם בערב;

לפיגול — בשאר כל המנחות, כמו בלחמי תודה, נוהג דין פיגול, מה שאין כן בחביתי כהן גדול, שאין נוהג בה דין פיגול (שאין דין פיגול בקדשים שאינם ניתרים לאכילה); שלא בשבת — שאר כל המנחות, כלחמי תודה, אינן באות ביום השבת, מה שאין כן חביתי כהן גדול הקרבים אף בשבת; ושלא בטומאה — שאר כל המנחות, כלחמי תודה, אינן קרבות בטומאה, מה שאין כן חביתי כהן גדול הקרבים אף בטומאה.

ודוחים: אדרבה [להיפך] אמור, שדווקא מחביתי כהן גדול, ולא מלחמי תודה, הוה ליה למילף [היה לו, לר' יהודה, ללמוד] את דין שאר מנחות, שכן יש צדדי דמיון בין שאר המנחות ולחביתי כהן גדול, שאינם בלחמי תודה, ואלו הם: עשרון — שאר המנחות, כחביתי כהן גדול, באות מעשרון סולת אחד. מה שאין כן לחמי תודה הבאים מכמה עשרונים; כלי — שאר כל המנחות, כחביתי כהן גדול, מתקדשות בכלי שרת. מה שאין כן לחמי תודה המתקדשים בשחיטת קרבן התודה; הקדש — שאר כל המנחות, כחביתי כהן גדול, הריהן קדשי קדשים. מה שאין כן לחמי תודה, שהם קדשים קלים; ולבונה — בשאר כל המנחות, כבחביתי כהן גדול, ניתנת לבונה, מה שאין כן בלחמי תודה:

מצה — שאר כל המנחות, כחביתי כהן גדול, באות כמצה ולא כחמץ. מה שאין כן לחמי תודה שיש בהם הבאים חמץ. ועצם — שאר כל המנחות, כחביתי כהן גדול, באות מחמת עצמם, ולא כנספחות לקרבן אחר. מה שאין כן לחמי תודה הבאים אגב קרבן התודה; הגשה — שאר כל המנחות, כבחביתי כהן גדול, יש להגישן אל הקרן הדרומית מערבית של המזבח. מה שאין כן בלחמי תודה; ואישים — משאר כל המנחות מקטירים קומץ על אש המזבח, וכן מוקטרים חביתי כהן גדול. מה שאין כן לחמי תודה הנאכלים לכהנים; והרי הני [אלה] צדדי הדמיון שבין שאר כל המנחות לחביתי כהן גדול הינם נפישן [מרובים] יותר מצדדי הדמיון שבין שאר המנחות ללחמי תודה, ויש איפוא ללומדן מחביתי כהן גדול ולא מלחמי תודה!

ודוחים: מכל מקום, השיקול שיש ללמוד את דין שאר מנחות, שהן קרבנו של מי שהוא הדיוט (שאינו כהן גדול) מדינם של לחמי תודה, שאף הם קרבנו של הדיוט — עדיף ליה [לו] לר' יהודה, ולכך למד את דינן דווקא מלחמי תודה.

ו שנינו במשנתנו כי ר' מאיר חולק על ר' יהודה ואומר שכל המנחות כולן באות שתים עשרה, ואומרים: אפשר להסביר בשני אופנים מאי קסבר [מה הוא, ר' מאיר, סבור], אי סבירא ליה [או שסבור הוא] כעיקרון כולל כי דבר הלמד בגזירה שוה (ובענייננו, חביתי כהן גדול, הנלמדים בגזירה שווה מלחם הפנים, הבאים בשנים עשר לחמים) חוזר ומלמד דברים אחרים, בדרך הלימוד של בנין אב — יליף [לומד] ר' מאיר את דין שאר המנחות שאף הן באות שתים עשרה מחביתי הכהן גדול הבאים שנים עשר. ומעדיף ר' מאיר ללמוד את דין שאר המנחות מחביתי כהן גדול ולא מלחמי תודה, משום שצדדי הדמיון בין שאר המנחות ובין הני [אלה, חביתי כהן גדול], הם יותר נפישן [מרובים]. וכדרך שהוסבר למעלה.

ואי סבירא ליה [אם סבור הוא, ר' מאיר] שדבר הלמד בגזירה שוה אינו חוזר ומלמד בדרך הלימוד של בנין אב — יליף [לומד] ר' מאיר את שאר מנחות, שאף הן קרבות בשנים עשר לחמים, מלחם הפנים הבא בשתים עשרה לחמים, משום שלימוד של הקדש (קדשי קדשים, שאר מנחות) מהקדש (מקדשי קדשים, לחם הפנים) עדיף ליה [לו] ללמוד מאשר ללמוד את דין שאר מנחות שהן קדשי קדשים מלחמי תודה שהם קדשים קלים.

ז שנינו במשנתנו שלשיטת ר' מאיר כל המנחות באות שתים עשרה לחמים, חוץ מלחמי תודה וחוץ מהמנחה אותה מביא הנזיר בתום ימי הנזירות ששתי אלה בלבד הן באות עשר עשר, ולא שתים עשר. ומסבירים מה מקור הדברים: לחמי תודה — בהדיא כתיב בהו [במפורש נאמר בהם] שכך דינם. שכן נלמד דינם מגזירה שווה של המלה "תרומה" האמורה בלחמי תודה ("והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' ". ויקרא ז, יד), ובתרומת מעשר ("והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר". במדבר יח, כו).

וללמדנו: כשם שתרומת מעשר באה כאחד מעשרה — אף לחמי תודה באים בעשרה. והמקור לכך שלחמי הנזירות באים עשרה — שכן אמר מר [החכם] על הכתוב בלחמי תודה הבאים עם קרבן התודה (שהריהו מכלל השלמים) "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו" (ויקרא ז, יג). ובאה המלה "שלמיו" — לרבות (להוסיף) לדין זה שהלחמים באים בעשרה אף בשלמי נזיר.

ח כיון שהוזכר דינם של לחמי תודה, מביאים עוד מה שאמר רב טובי בר קיסנא, אמר שמואל בענין מספר לחמי התודה: אף שדינם שהם באים עשרה לחמים, ובארבעה מינים שונים (עשרה — חמץ, ובמצה שלושה מינים: עשרה — חלות מצות, עשרה — רקיקי מצות, ועשרה — רבוכה), אם אירע שאפאן כארבע חלות גדולות, שכל אחת מהן שיעורה כשיעור עשרה לחמים — יצא בכך ידי חובתו. ושואלים על כך: והא בעינן [והרי צריכים אנו] שיביא ארבעים לחמים, והוא לא הביא אלא ארבעה! ומשיבים: הבאת ארבעים לחמי תודה אינה אלא למצוה, אבל אינה מעכבת.

ושואלים עוד: והא בעי אפרושי [והרי צריך המביא לחמי תודה להפריש] תרומה מינייהו [מהם, מכל אחד מארבעת המינים שבתודה] אחד מעשרה (ככתוב "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' "), ואילו המביא ארבעה לחמים, כיצד יפריש אחד מעשרה? וכי תימא [ואם תאמר] שהוא מפריש חתיכה מהלחם שהיא בשיעור עשירית מכל חדא וחדא [אחד ואחד] מארבעת הלחמים הללו — הלא "אחד" ("והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' ") אמר רחמנא [אמרה התורה], והרי זה מורה שלא יטול לתרומה לחם פרוס, אלא לחם שלם! ומשיבים: מדובר באופן דאפרשינהו [שהפריש אותן, את התרומות מארבעת הלחמים] כבר בזמן הלישה, ובשלב זה אין זה נחשב כנטילה מן הפרוס.

מיתיבי [מקשים] על שיטת שמואל זו ממה ששנינו בברייתא: כל המנחות שריבה במדת חלתן, או שמיעט במדת חלתן — הרי אלה כשרות להקרבה. חוץ מלחם הפנים (שחייבים לבוא דווקא בשנים עשר לחמים), וחביתי כהן גדול (שאף הם חייבים לבוא בשנים עשר לחמים), ולחמי תודה (שחייבים לבוא מעשרה עשרה לחמים), ולחמי נזירות (הבאים עשרה לחמים). ובכלל המנין המעכב נזכרו בברייתא זו אף לחמי תודה, שאם באו פחות מעשרה — אין הם כשרים, ושלא כדברי שמואל! ומתרצים: אין להקשות על שמואל מדברי ברייתא זו, שכן הוא (שמואל),