וטעם הדבר, שכן מתוך שלא היתרתה לו לאדם לקצור במגל את התבואה לפני הנפת העומר אלא על ידי קיטוף (קטיפה) ביד בלבד, זכור הוא מתוך כך שלא לאכול מתבואה זו קודם הנפת העומר.

אמר ליה [לו] אביי לרבה: תינח [נוח] הסבר זה לענין הקצירה, שכיון שקצרו על ידי שינוי אין לחשוש שמא יבוא לאוכלם קודם הנפת העומר, ואולם בענין מלאכות הטחינה וההרקדה (ניפוי) שעשו אנשים בתבואה החדשה קודם להנפת העומר בדרך הרגילה מאי איכא למימר [מה יש לומר], מדוע אין ר' יהודה חושש שיבוא לאכול מן התבואה החדשה, כדרך שהוא חושש לכך בבדיקת חמץ?

ומשיבים: אף הא [זה] לא קשיא [אינו קשה], שכן גם המלאכות הללו נ עשו בשינוי, ועל ידי כך היו עושי המלאכות הללו זכורים שלא לאכול מהתבואה החדשה. ומסבירים מה היה השינוי בדרך מלאכתן של אלה: בטחינה — שהיו טוחנים בריחיא דידא [בריחיים של יד], ולא בריחיים גדולים כרגיל. ובהרקדה — שהיו מנפים לא בתוך הנפה, כדרך הרגילה, אלא על גבי הנפה, כלומר, שהופכים את הנפה ומנפים מהצד השני.

ומוסיפים ושואלים עוד על שיטת ר' יהודה ממה ששנינו במשנה בדין קציר שדה בית השלחין (שדה המושקית בידי בני אדם) דשריא [שמותרת] בה קצירה אף לפני העומר, דתנן [שכן שנינו במשנה] בפרקנו (להלן מנחות עא,א). קוצרין שדות בית השלחין שנמצאות בעמקים, אבל לא גודשין (עורמים לערימה) אותו קציר לפני הנפת העומר. ולפי דברי ר' יהודה מאי איכא למימר [מה יש לומר], והלא יש לחשוש שמא כשהוא קוצרה, יבוא לאכול ממנה שלא כדין, ואין היכר בקצירתן של תבואות אלה המזכיר לקוצר שאין לאכול מהן!

אלא אמר אביי הסבר אחר מדוע ר' יהודה אינו חושש בזמן עשיית המלאכות בתבואה החדשה בזמן איסור החדש, ואילו בבדיקת חמץ בזמן איסור חמץ הריהו חושש: שכן, שונה הוא איסור חדש מאיסור חמץ, שאיסור חדש — אדם בדיל מיניה [נבדל, פרוש ממנו], שהרי לא הותרה אכילתו אלא משיונף העומר ביום ט"ז בניסן. אבל חמץ — לא בדיל מיניה [אין אדם נבדל ממנו] שהרי כל הזמן הוא אוכל חמץ. ולכך, באיסור אכילת חמץ יש לחשוש שיבוא אדם לאכול ממנו תוך כדי עיסוקו בו, מה שאין כן באיסור אכילת חדש.

אמר רבא בדחיית דברי אביי אלה: וכי רק מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה קשיא [קשה], ומתורצת הסתירה כהצעת אביי, דרבנן אדרבנן לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים לא קשה]? והרי גם בדבריהם נראית סתירה, שכן באיסור חדש הריהם חוששים שיבוא אדם לאכול מהתבואה החדשה מתוך עיסוקו בה, ואילו באיסור חמץ אין הם חוששים לכך, ומתירים את בדיקת החמץ אף בתוך זמן איסור חמץ. ומה איפוא יש לתרץ בסתירה זו שבדברי חכמים?

אלא אמר רבא: מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה לא קשיא [אינו קשה], שכן יש ליישב את הסתירה כדשנינן [כמו שתירצנו] בהצעת אביי. ואף הסתירה דרבנן אדרבנן לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים אינה קשה], שכן באיסור חמץ אין אנו חוששים שמא יבוא לאוכלו, שהרי כיון שהוא עצמו מחזר עליו (מחפש אחריו) על מנת לשורפו, וכי יש לחשוש שמיכל אכיל מיניה [יאכל ממנו]?!

רב אשי אמר תירוץ אחר: הסתירה מדברי ר' יהודה בדין איסור חדש על דברי ר' יהודה בדין בדיקת חמץ לא קשיא [אינה קשה], שאף שר' יהודה חושש שיבוא אדם לאכול מהדבר האסור בו הוא מתעסק (כבדין החמץ), הוא מתיר חדש, שהרי בקמח קלי תנן [שנינו] במשנה, שאינו ראוי לאכילה.

ומעירים על תירוצו זה של רב אשי: והא [ותירוץ זה] שאמר רב אשי ברותא [טעות] היא. ומסבירים: תינח [נניח] כי מזמן שעושה אותם קמח וקלי ואילך (והלאה), אין הם ראויים לאכילה, ואולם מזמן הקצירה והטחינה ועד שעושה אותם קלי, שראויים הם לאכילה, מאי איכא למימר [מה יש לומר], ומדוע התיר ר' יהודה לעסוק בהם?

וכי תימא [ואם תאמר] בהסבר הדברים, כי הכא נמי [כאן גם כן] אין חוששים, כיון שיש בקצירתם היכר המזכיר לאדם שהדבר אסור באכילה, שמותרים להיקצר רק על ידי קיטוף, וכמו שאמר רבה בהסברו למעלה, ואולם ממה ששנינו בתבואת בית השלחין שבעמקים דשריא [שמותרת] בה הקצירה אף בכלי, ובה אין היכר, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אלא יש לסכם כי אמירה הא [זו] של רב אשי ברותא [טעות] היא.

א משנה משקרב העומר ביום ט"ז בניסן — הותר לאכילה יבול התבואה החדש מיד. ואלו המצויים במקומות הרחוקים מירושלים, שאינם יודעים אם כבר קרב העומר — מותרין באכילת החדש מזמן חצות היום בירושלים ולהלן (והלאה). כך היה בזמן שבית המקדש היה קיים. ואולם משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף (הנפת) העומר, הוא יום ט"ז בניסן, כולו אסור, ויאכלו מהתבואה החדשה רק למחרתו.

אמר ר' יהודה: לא היה צריך רבן יוחנן בן זכאי להתקין תקנה זו, והלא מן התורה יום זה כולו הוא אסור באכילת החדש, שכן נאמר בתורה "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלקיכם...." (ויקרא כג, יד), ומובן הכתוב — עד עיצומו של יום זה, ועד בכלל, אסורה היא אכילת החדש, אלא שהנפת העומר מתירה אותה. ואולם כשאין הנפת העומר, חזר הדין וכל יום ט"ז בניסן אסור באכילת החדש. ומפני מה הגרים במקומות הרחוקים מירושלים מותרין מחצות היום ולהלן, אף בזמן שבית המקדש היה קיים? מפני שהן יודעין שאין בית דין מתעצלין בו, בהבאת העומר, ומזרזים את כל העוסקים בהבאתו, על מנת שיביאוהו בהקדם, ואחר חצות ודאי שכבר הקריבוהו.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי לדעת ר' יהודה בזמן שאין בית המקדש קיים — כל יום ט"ז בניסן אסור מן התורה באכילת החדש, ולכך אין צורך בתקנת רבן יוחנן בן זכאי. ובהסבר דעת החולקים עליו וסבורים שבזמן שאין בית המקדש קיים — כל יום ט"ז בניסן מותר באכילה, מביאים, רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: בזמן שבית המקדש היה קיים — העומר היה מתיר את אכילת החדש, ואילו בזמן שאין בית המקדש קיים — האיר המזרח, כלומר, מיד בהנץ החמה של יום שישה עשר בניסן — הרי הוא מתיר את אכילת החדש.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר, מה מקור הדברים]? שכן תרי קראי כתיבי [שני מקראות סותרים נאמרו] בדין איסור אכילת החדש: כתיב [נאמר] בכתוב אחד "עד יום הביאכם", שמשמעו שאיסור זה נוהג עד שעת הבאת העומר ביום ט"ז בניסן, וכתיב [ונאמר] באותו פסוק גם : "עד עצם היום הזה", שמשמעו עד הופעתו של יום ט"ז בניסן (שכן לדעתם, משמע המלה "עד" — ולא עד בכלל), והרי זה כעין סתירה, שכן הבאתו יכולה להיות בתוך היום, או בבוקר או יותר מאוחר! ומעתה יש לשאול: הא [הרי] כיצד ניישב סתירה זו?

אלא כאן שאמר הכתוב שזמן ההיתר הוא שעת הבאת העומר — הרי זה אמור בזמן שבית המקדש קיים. ואילו כאן שאמר הכתוב שזמן ההיתר הוא עם הופעתו של יום ט"ז בניסן — הרי זה אמור בזמן שאין בית המקדש קיים.

ואילו ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] הצעת הלכה שונה משל רב ושמואל, ולדעתם אפילו בזמן שבית המקדש קיים — הזמן בו האיר המזרח, כלומר הופעת יום ט"ז בניסן, הוא המתיר את התבואה החדשה. ומקשים על כך: והכתיב [והרי נאמר]: "עד הביאכם" שמשמע ממנו כי הנפת העומר היא המתירה את החדש, ואם הונפה יותר מאוחר אין החדש מותר עד לאותה שעה! ומשיבים: דבר זה הוא למצוה, שאכן ראוי להמתין מאכילת החדש עד הנפת העומר, אף שהחדש כבר הותר, ואולם כל שאכל לפני כן — לא עבר על איסור תורה.

ומקשים עוד: והרי שנינו במשנתנו כי משקרב העומר — הותר החדש מיד, הרי משמע שהנפת העומר היא המתירה, וקודם לכן היה החדש אסור באכילה! ומשיבים: גם דברי משנתנו אלה אינם אלא למצוה, שכך הוא הראוי לעשות, ואולם החדש כבר הותר לאכילה כאשר האיר היום.

ומקשים עוד: והרי שנינו במשנה (בעמוד הבא) כי העומר היה מתיר את אכילת החדש במדינה, כלומר, בכל מקום, ושתי הלחם הקרבים בחג השבועות היו מתירים את ההקרבה של המנחות במקדש מהתבואה החדשה. הרי משמע שהעומר הוא המתיר את אכילת החדש! ומשיבים באותו אופן: אף דברי משנה זו לא נאמרו אלא לענין המצוה שכך ראוי לעשות, ואולם לעיקרו של דין, הותר כבר החדש באכילה משהאיר היום.