סקר
המסכתות הקצרות שבסדר מועד





 

פירוש שטיינזלץ

א משנה הנודב מנחה למקדש ואומר "הרי עלי מנחה העשויה במחבת"לא יביא מנחה העשויה במרחשת. שאין הוא יוצא ידי נדרו, אלא כאשר מביא כאותה מנחה שנדב. וכן האומר "הרי עלי מנחה העשויה במרחשת"לא יביא מנחה העשויה במחבת. ואף שמנחות אלה דומות זו לזו, שכן שתיהן נעשות בכלי, מכל מקום הריהן מנחות שונות, ואין לשנות ממנחה שנדר בה למנחה אחרת. ומסבירים מה השוני בין המחבת לבין המרחשת — המרחשת יש לה כיסוי, ואילו המחבת אין לה כיסוי. אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ר' חנינא בן גמליאל אומר: ההבדל ביניהן הוא בזה שהמרחשת עמוקה ונותנים בה הרבה שמן, ומתוך כך, מעשיה (הדברים הנעשים בה, העיסה שבה) רוחשין (מתנועעים) בתוכה והינם רכים. ואילו המחבת הריהי צפה (שטוחה, שאינה עמוקה), ואין נותנים בה אלא שמן מועט, ומתוך כך מעשיה (הדברים הנעשים בה, העיסה המיטגנת בה) הינם קשין, שאינם רכים.

ב גמרא ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם, המקור] לדברי ר' יוסי הגלילי שהמרחשת מכוסה והמחבת גלויה, שהרי בתורה לא נאמר כיצד נראים כלים אלה? אילימא [אם תאמר] שלמד כן, שהרי מנחת המרחשת, מתוך דאתיא ארחושי הלב היא באה לכפר על רחשי, מחשבות עבירה של הלב] שכן המחשבה נקראת "רחש", כדכתיב [כמו שנאמר]: "רחש לבי דבר טוב" (תהלים מה, ב). וכשם שמחשבת הלב מכוסה, אף מנחה זו נעשית בכלי מכוסה. ואילו מנחת המחבת, מתוך דאתיא היא באה] לכפר על עוונות שהיו במחבואי הפה, ברכילות, והרי הדיבור גלוי, וכדאמרי אינשי [כמו שאומרים אנשים] על אדם המדבר בקול רם שהוא מנבח נבוחי [נובח נביחות], ולכך היא נעשית בכלי גלוי.

ואולם אפשר להקשות על הסבר זה: אימא איפכא [אמור להיפך], ובאופן זה: מנחת המחבת היא זו הנעשית בכלי מכוסה, וטעם הדבר — משום דאתיא היא באה] לכפר על מחבואי הלב, דכתיב כן נאמר] בדברי לבן ליעקב: "למה נחבאת לברח ותגנוב אותי..." (בראשית לא, כו). ואילו מנחת המרחשת היא המנחה הנעשית בכלי גלוי, וטעם הדבר — משום דאתיא ארחושי היא באה לכפר על רחשים, דיבורים], שכן הדיבור נקרא "רחש", כדאמרי אינשי [כמו שאומרים אנשים] בתיאור האדם המדבר: הוה מרחשן שיפתותיה [היו שפתיו מרחשות]! ומסכמים: לא למד ר' יוסי הגלילי את ההבחנה בין מרחשת למחבת מן הכתובים, אלא גמרא גמירי לה [מסורת מקובלת היא] כי המרחשת מכוסה והמחבת גלויה.

ג עוד שנינו במשנתנו כי ר' חנינא בן גמליאל אומר שהמרחשת היא עמוקה ואילו המחבת שטוחה ("צפה"), ומבררים מה מקור הבחנה זו: המרחשת עמוקהדכתיב כן נאמר] במנחתה "וכל נעשה במרחשת" (ויקרא ז, ט), והרי זה מלמד שהדברים נעשים בכלי שיש לו תוך, והרי שעמוקה היא. ואילו המחבת הריהי צפה (שטוחה) — דכתיב כן נאמר] במחתה באותו כתוב "ועל מחבת" — והרי זה מלמד שהדברים נעשים עליה ולא בתוכה, משמע שאין לה תוך.

ד ועוד בדין המרחשת, תנו רבנן [שנו חכמים], בית שמאי אומרים: אדם הנודר בלשון "הרי עלי מנחת מרחשת", ואף בלשון חסרה "הרי עלי במרחשת" — הריהו חייב במנחת מרחשת, ואולם האומר "הרי עלי מרחשת"יהא מונח הדבר בספקו עד שיבא אליהו הנביא, ויתברר מה דינו.

ומסבירים את ספקם של בית שמאי: מספקא להו [היה מסופק להם] מדוע נקראו מנחת המרחשת ומנחת המחבת כן, אי [אם] על שום [שם] הכלי שבו הן נעשות נקראו, שהשמות "מרחשת" ו"מחבת" מיוחדים הם לכלים, ו"מנחת מרחשת" או "מנחת מחבת" משמעה: המנחה הנעשית בכלים אלה. או שנקראו המנחות הללו על שום [שם] אופן מעשיהן (עשייתם), ו"מנחת מרחשת" משמעה: המנחה הרוחשת בשעת עשייתה, ו"מנחת מחבת" משמעה: המנחה הצפה בשעת עשייתה. ומעתה, אם עיקר השם "מרחשת" הוא הכלי — זה הנודר "מרחשת", חייב בהבאת הכלי הנקרא כן. ואם עיקר השם "מרחשת" הוא דרך עשייתה של המנחה — חייב הנודר בהבאת מנחה זו. ומתוך שספק הוא, יהא מונח עד שיבוא אליהו.

ואילו בית הלל אומרים שאין זה ספק, שכן כלי היה במקדש, ו"מרחשת" שמה, ואם כן, הנודר "מרחשת" — התחייב להביא כלי זה. ומוסיפים בית הלל ומתארים כלי זה: דומה כלי זה כמין כלבוס (יעויין ב"החיים") עמוק, שיש בכלי זה שקעים, וכשבצק מונח בתוכו הריהו נכנס לתוך השקעים שבו, ומקבל את צורתם, והריהו דומה כמין תפוחי עצי הברתים וכמין בלוטי (פירות) היוונים.

ומתוך שאומר הכתוב בלשון נפרדת על כל אחד מהכלים הללו, "וכל נעשה במרחשת ועל מחבת", ולא נאמרה לשון כוללת "וכל נעשה במרחשת ובמחבת" — אלמא [מכאן] שעל שום [שם] הכלים נקראו, ולא על שום [שם] מעשיהם, שזו נעשית בתוך הכלי, וזו מעל הכלי.

ה משנה אדם האומר "הרי עלי להביא מנחת מאפה הנעשה בתנור"לא יביא מנחת מאפה שנעשתה בכופח (כלי אפיה קטן), ולא מנחת מאפה שנעשתה על גבי רעפים (לבנים של חמר שלובנו על גבי האש), ולא מנחת מאפה שנעשתה ביורות הערביים (גומות חפורות באדמה, ומדופנות בטיט, המוסקות באש ומשמשות לאפיה). ר' יהודה אומר: אם רצה — הריהו מביא בנדרו מנחת מאפה כופח, שכן אף הוא בכלל תנור.

והלכה נוספת: האומר "הרי עלי מנחת מאפה תנור" — חייב הוא להביא אותה או עשר חלות או עשרה רקיקים, אבל לא יביא אותה מחצה של עשרת הלחמים הללו (חמש) חלות ומחצה (חמש) אחרת רקיקין. ואילו ר' שמעון מתיר להביא מחצה חלות ומחצה רקיקים, מפני שהן החלות והן הרקיקים כתובים במנחת מאפה תנור, והרי הוא איפוא קרבן אחד.

ו גמרא שנינו במשנתנו כי חכמים סבורים שאין שאר כלי האפייה (כופח, רעפים, יורות הערבים) נחשבים כתנור לענין מנחת מאפה תנור, ואילו ר' יהודה סבור שהכופח הוא בכלל תנור. ובענין זה מביאים עוד, תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר בכתוב "וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור" (ויקרא ב, ד) בא להדגיש: דווקא מאפה תנור, ולא מאפה כופח, ולא מאפה רעפים, ולא מאפה יורות הערביים, וכשיטת חכמים שבמשנתנו.

ואילו ר' יהודה אומר: לשון "תנור" נאמרה בכתוב זה, ונאמרה עוד לשון "תנור" בכתוב נוסף ("וכל מנחה אשר תאפה בתנור..." שם ז, ט), ושתיהן באות למעט כלי אחר, והרי זה ככל דבר שנאמרו בו לשונות מיעוט שני פעמים, שכלל הוא כי אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ומכאן יש ללמוד להכשיר מאפה כופח שגם הוא בכלל מאפה תנור. ר' שמעון אומר: המלה "תנור" "תנור" הנאמרת שני פעמים באה ללמדנו שני לימודים, אחדשתהא אפייתן בתנור, ואחדשיהא הקדישן (התקדשותה) של המנחה בתנור, ולא בכלי שרת.

ושואלים: ומי אית ליה [והאם יש לו, מקבל] ר' שמעון האי סברא [סברה זו] שהתנור מקדש? והתנן [והרי שנינו במשנה במסכתנו] כי ר' שמעון אומר: לעולם הוי רגיל לומר כי שתי הלחם ולחם הפנים כשרות אם נעשו (לישתם, עריכתם, אפייתם) בתוך העזרה שבמקדש, וכמו כן הריהם כשרות אם נעשו במקום הנקרא בית פאגי המצוי מחוץ לחומת הר הבית. ומתוך שאין הן נפסלות (משום יוצא) בהיותם מחוץ לעזרה, משמע שאין הן מתקדשות בתוך כלי שרת!

אמר רבא בתשובה: אכן לשיטת ר' שמעון אין התנור מקדש, ואשר לדבריו בברייתא כך אימא [אמור] בהם: שני לימודים למדנו. האחד — שתהא אפייתם בתנור, והשני — שיהא גם מעשה הקדישן מפורש, מתחילה צריך שיאמר כי הוא מקדישה לשום [לשם] אפייתה בתנור.

ז שנינו במשנתנו כי האומר "הרי עלי מנחת מאפה תנור" — לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, ואילו ר' שמעון מתיר, שלדעתו שניהם קרבן אחד. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר במנחת מאפה תנור "וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור". ומן הנאמר "וכי תקריב" יש ללמוד שאין זו חובה, אלא כשתרצה ותקריב, ולימדנו בכך הכתוב לעשות את הבאת מנחת מאפה תנור כדבר הרשות.

ומן הנאמר עוד "קרבן מנחה" — יש ללמוד כדרך שאמר ר' יהודה: מנין לאומר "הרי עלי מנחת מאפה", שלא יביא מחצה מעשרת הלחמים חלות ומחצה רקיקין? תלמוד לומר "קרבן מנחה" — להורות: קרבן אחד (שיהיו כל העשרה לחמים ממין אחד) אמרתי לך להביא, ולא שנים ושלשה קרבנות ממינים שונים, ושלא כשיטת ר' שמעון.

אמר לו ר' שמעון לר' יהודה בדחיית דבריו:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר