הוי [הינה] לשון המורה על ריבוי, ואם כן, הרי לפנינו בכתוב זה לשון רבוי אחר לשון רבוי, אחד בענין השמן ואחד בענין הלבונה, וכלל הוא בידינו: אין רבוי אחר רבוי בא אלא למעט, ומכאן למדנו שנתינת לבונה אפילו על מנחה בשיעור כל שהוא, פוסלת אותה.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת אותה הלכה שאמר רב יצחק בר יוסף בשמו של ר' יוחנן. לא היתה זו הלכה פסוקה אלא בעי [שאל] ר' יוחנן: אם עבר אדם ונתן משהו שמן על גבי כזית מנחה של חוטא, מהו דינה של המנחה להיפסל בכך? וצדדי השאלה: כיון שאמרה התורה באיסור נתינת שמן על מנחת חוטא בלשון "לא ישים עליה שמן" (ויקרא ה, יא), ובאיסור נתינת הלבונה אמר אותו כתוב "ולא יתן עליה לבונה", ויש לדון: מי בעינן [האם צריכים אנו] בדין השימה של השמן שיהא כדין הנתינה של הלבונה, שהיא בכזית דווקא, או לא? ומסכמים: לבעיה זו לא נמצא פתרון, ותיקו [תעמוד, תישאר] במקומה.

א שנינו במשנתנו כי מי שנתן שמן על שיריה של מנחת חוטא — אינו עובר בכך. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים]: ממשמעות הכתוב "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה", יכול היה הלומד לומר כי רק באופן בו שני כהנים עובדים במנחת החוטא, שהאחד נתן עליה את השמן והאחר נתן עליה את הלבונה, כל אחד מהם חייב מלקות. ואולם אם כהן אחד עשה את שתי הפעולות הללו — הריהו מתחייב רק פעם אחת מלקות.

לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) בפסוק "עליה" הן באיסור שימת שמן והן באיסור נתינת הלבונה, כי בגופה של המנחה הכתוב מדבר, ולא בכהן העושה אותם. וכיון שבמנחה זו נעשו שתי פעולות האיסור — מתחייב העושה אותם בשתי סדרות מלקות, גם אם היה זה כהן אחד שעשה את שתיהן.

ועוד, שמא יכול הלומד לומר כי בכלל איסורים אלה אף שלא יתן כלי שבו שמן או לבונה על גבי כלי שבו נמצאת מנחת החוטא, ואם עבר ונתן כלי בו שמן או לבונה על גבי המנחה — פסל אותה בכך? לכך תלמוד לומר "עליה" — דווקא בגופה של מנחה הכתוב מדבר שאין לתת עליה ממש שמן או לבונה, ולא כלי שבו שמן או לבונה על כלי שבו נמצאת המנחה.

ב משנה יש מנחות שטעונות (חייבות) קודם קמיצתן בהגשה של הכלי בו הן נמצאות אל חודה של הקרן הדרומית_מערבית של המזבח, ואולם אין טעונות תנופה (שיניפו אותן). ויש שחייבות הן בהגשה והן בתנופה. ויש שחייבות בתנופה ולא בהגשה, ויש שאינן חייבות לא בתנופה ולא בהגשה. ומפרטים:

אלו הן המנחות הטעונות הגשה ואין טעונות תנופה: מנחת הסולת, ומנחת המחבת, ומנחת המרחשת, והחלות של מנחת מאפה תנור, והרקיקין של מנחת מאפה תנור, ומנחת כהנים המתנדבים להביא אחת מאלה, ומנחת כהן משיח (חביתי כהן גדול), ומנחת גוים שנדבו מנחה, וכן מנחת נשים, ומנחת חוטא.

ר' שמעון אומר: מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן חיוב הגשה. וטעם הדבר: לפי שאין נוהגת בהן קמיצה הבאה לייחד את החלק העולה למזבח, ולהתיר את שאר המנחה לאכילת כהנים (שהרי הן עולות כליל על המזבח), וכל המנחות שאין בהן קמיצה אף אין בהן הגשה.

ג גמרא אמר רב פפא כלל הוא בלשון משניות מסכת מנחות (ובכלל זה משנתנו): כל היכא [מקום] במסכתנו דתנן [ששנינו] בו "מנחות" — במנחות הבאות בעשר דומות (שיש בהן עשרה לחמים או עשרה רקיקים) תנן [שנינו]. ואין יותר. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה הוא, רב פפא, משמיע לנו] בכך?

ומסבירים: דברים אלה של רב פפא באו לאפוקי [להוציא, לשלול] משיטת ר' שמעון שאמר שהנודר להביא מנחת מאפה, מביא עשרה לחמים, ואולם סוג הלחמים תלוי ברצונו: שיכול הוא להביאה לחמים או רקיקים, ואם רצה להביא מחצה (חמש מהן) חלות ומחצה (וחמש אחרות) רקיקין — יביא, ולכך קא משמע לן [הוא, רב פפא, משמיע לנו] שלא כך סבורה משנתנו, ועשרת הלחמים באים רק מאותו הסוג.

ד שנינו במשנתנו שנחלקו חכמים ור' שמעון בדינן של מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אם חייבות בהגשה. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו, מה מקור הדברים]? דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] על האמור בדינה של מנחת המרחשת "והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה' והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח" (ויקרא ב, ח): אילו היה נאמר בכתוב רק "והבאת אשר יעשה מאלה לה' והקריבה אל הכהן והגישה" ולא היה נאמר "המנחה" — הייתי אומר: אין לי מכאן שטעון הגשה אלא הקומץ הקרב על המזבח בלבד, ואולם ה

מנחה קודם שנקמצת, מנין לי שחייבת בהגשה למזבח? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) בייתור לשון "ה מנחה" — שכל המנחה חייבת בהגשה למזבח. ושואלים עוד: אין לי בכתוב זה אלא דין הגשה במנחת מרחשת, חובת הגשה אף במנחת חוטא מנין לי? תלמוד לומר עוד בכתוב "את המנחה" — לרבות אף את מנחת החוטא לדין הגשה.

ושואלים: מדוע נצרך כתוב ללמדנו דין הגשה במנחת חוטא, והרי דבר הנלמד מדין (קל וחומר) הוא זה. ומפרטים: נאמר הכא [כאן], במנחת חוטא