ושואלים: ולדעת ר' יוחנן הסבור שכל המנויים בברייתא הריהם בכלל איסור הקטרה אף על הכבש, האי [כתוב זה] "אתם" האמור בפסוק "קרבן ראשית תקריבו אותם" (ויקרא ב, יב) שממנו למד ר' אלעזר למעט את שאר המנויים בברייתא (מלבד שתי הלחם וביכורים), מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו, לומד ממנו]?

ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] כתוב זה ללמדנו הלכה אחרת, כדתניא [כמו ששנויה ברייתא], יכול יהא הדין שאף יחיד (אדם מישראל) מתנדב ומביא למקדש כיוצא בה (כמו) מנחת שתי הלחם (הבאה דווקא על ידי ציבור) ויביאנה בנדבה, וקורא אני בה בנדבה זו את האמור בדינו של הנודב למקדש "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך" (דברים כג, כד), שחלה עליה קדושה וחייב להביאה כדבריו?

לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) "קרבן ראשית תקריבו" הכתוב בלשון רבים ("תקריבו") כי דווקא ציבור אמרתי לך שמקדיש ומביא את שתי הלחם (שהם "קרבן ראשית"), ולא יחיד מקדיש ומביא אותם.

ודנים עוד בדבר: יכול שלא יהא היחיד מביא שתי הלחם בנדבה, משום שהיחיד אינו מביא חובתו כיוצא בה, שהרי אין לו מנחת חובה בדומה לזו, אבל אפשר יהא הציבור מביא בנדבה שתי הלחם, שהרי הציבור מביא חובתו כיוצא בה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) "אתם" למעט אף את הציבור מהבאת שתי הלחם בנדבה. ומסכמים: מה יש לך להביא לקיום הנאמר בכתוב "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו... קרבן ראשית תקריבו אותם"? את שתי הלחם הבאים מן השאור, שבאים רק בציבור, ואת הבכורים הבאים מן הדבש (מן הפירות המתוקים) שאותם מביא היחיד.

ושואלים: והאם שתי הלחם לא יקרבו נדבה? והתניא [והרי שנויה ברייתא] על האמור בפסוק "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו" — אם כבר נאמר בכתוב איסור "כל שאר", שהריהו לשון ריבוי, למה נאמר עוד "ו כל דבש", ואינו נלמד מ"כל שאור". וכן לצד האחר: אם נאמר "כל דבש", למה נאמר "כל שאר"? ומשיבים: נצרכו שניהם להיאמר, שאין אחד למד מחבירו, מפני שיש דין הנוהג דווקא בשאור, מה שאין נוהג בדבש. ויש דין הנוהג דווקא בדבש, מה שאין נוהג בשאור.

ומפרטים: דבר הנוהג בשאור, ואינו נוהג בדבש — השאור, אף שבכללו הריהו אסור בהקרבה על המזבח, מצאנו בו שהותר איסור זה מכללו במקדש, שהרי שתי הלחם ולחמי תודה קרבים חמץ, ואילו הדבש לא הותר מכללו במקדש שאין קרבן הבא מהפירות המתוקים.

ולהיפך, דבר הנוהג בדבש, ואינו נוהג בשאור — הדבש הותר באכילה בשירי מנחות, שמותר לאוכלם כשמעורב בהם דבש, ואילו שאור לא הותר בשירי מנחות, שאסור להחמיץ אותם. הא [הרי] מפני שיש בשאור מה שאין בדבש, ויש בדבש מה שאין בשאור, לכך הוצרך הכתוב לומר "כל שאר" והוצרך גם לומר "ו כל דבש", ונדייק בדברי הברייתא הללו: זה ששנינו בה כי ה

שאור הותר מכללו במקדש, מאי ניהו [מה הוא עניינו]? לאו [האם לא] הכוונה היא שמנחת שתי הלחם קרבה על ידי הציבור גם בנדבה, ושלא כדברי הברייתא הקודמת! אמר רב עמרם: לא, אין כוונת הברייתא בצד ייחודו של השאור שהותר מכללו, ששתי הלחם באים בנדבת ציבור, אלא כוונתה שהשאור בא ליקרב עמהם, ששתי הלחם שהם חמץ באים עם כבשי העצרת. ואף שהכבשים בלבד הם שעולים למזבח ובלא שתי הלחם, מכל מקום הריהם באים כאחד, ולכך הוא נחשב כאילו הותר מכללו.

ומקשים: אי הכי [אם כך], שהלשון "הותר מכללו" מתייחסת אף לחלק הנלווה לקרבן, בבכורים נמי [גם כן] יש הותר מכללו כיוצא בזה בדבר הקרב עם הביכורים. דתנן [שכן שנינו במשנה]: את הגוזלות שהיו על גבי הסלין בהם נתונים הביכורים המובאים למקדש היו מביאים לקרבנות עולות, ואילו הסלים שבידם של מביאי הביכורים היו ניתנין לכהנים. הרי איפוא שיש עולות שהותרו מכלל, שהרי הן באות מ"דבש" (מפירות המתוקים של הביכורים)! ומתרצים: הנהו [אלה] העופות הבאים עם הביכורים, אינם באים כחובה, ולכך אינם נחשבים כחלק הקשור לביכורים, שכן הגוזלות הללו רק כדי לעטר בהם את הבכורים בלבד הוא דאתו [שבאו] ואף שאחר כך מעלים אותם כעולות אינם חלק מהביכורים.

א ועוד בדינו של המעלה למזבח מן הקרבנות לאחר שהוקרב חלקם. בעי [שאל] רמי בר חמא מרב חסדא: המעלה מבשר חטאת העוף שאינה עולה למזבח אלא כולה עומדת לאכילת הכהנים על גבי המזבח, מהו דינו? האם לוקה על העלאה זו משום בל תקטירו?

וצדדי השאלה: האם דווקא בכל דבר מן הקדשים שניתן ממנו לאישים (על אש המזבח) אמר רחמנא [אמרה התורה] שהחוזר ומעלה ממנו על המזבח עובר בבל תקטירו, והאי [ואילו זה בשר חטאת העוף] אין ניתן ממנו לאישים, שהרי אינו קרב כלל על המזבח, ולכן פטור על כך. או דלמא [שמא] הכוונה היא שכל ששמו 'קרבן' הריהו בכלל איסור העלאה, והאי נמי [וזה, בשר חטאת העוף, גם כן] שמו 'קרבן', ויהיה חייב? אמר ליה [לו] רב חסדא לרמי בר חמא בפתרון שאלתו: כל ששמו 'קרבן' הריהו בכלל איסור העלאה, וכיון שהאי נמי [זה, בשר חטאת העוף, גם כן] שמו 'קרבן', לכן הריהו חייב על כך.

ומעירים: ספקו זה של רמי בר חמא, הריהו כתנאי [כמחלוקת תנאים] שנחלקו בדבר. שכן שנינו שר' אליעזר אומר: רק כל שממנו לאישים הריהו בכלל איסור העלאה. ואילו ר' עקיבא אומר: אף כל ששמו 'קרבן' הריהו בכלל איסור זה.

ומבררים: מאי בינייהו [מה, איזה הבדל להלכה, יש ביניהם]? אמר רב חסדא: הבדל בדינו של המעלה מבשר חטאת העוף למזבח איכא בינייהו [יש ביניהם], שלדעת ר' עקיבא חייב שהרי שם 'קרבן' עליו, ולדעת ר' אליעזר פטור שהרי אינו עולה לאישים.

רב אמר: בדינו של המעלה למזבח לוג שמן של מצורע איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל. דתני [שכן שנה] לוי על הכתוב בקדשים הניתנים לכהנים לאכילה "זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש כל קרבנם... קדש קדשים לך והוא ולבניך" (במדבר יח, ט), ובאה לשון ריבוי זה "כל קרבנם" לרבות לוג שמן של מצורע, שאף הוא נקרא "קרבן", ואולם אינו עולה לאש המזבח. ומעתה, לדעת ר' עקיבא המעלהו למזבח חייב, שהריהו בכלל "כל ששמו קרבן", ואילו לדעת ר' אליעזר פטור, שכן איננו בכלל "כל שממנו לאישים".

ב ודנים עוד באיסור הקטרת שאור. תנו רבנן [שנו חכמים]: ממה שנאמר בתורה "כי כל שאור... בל (לא) תקטירו ממנו" (ויקרא ב, יא) אין לי אלא המקטיר את כולו, ואולם המקריב רק את מקצתו של השאור מנין לנו שאף הוא בכלל איסור זה? — תלמוד לומר "כל שאור" בלשון ריבוי, שאף זה אסור. ודנים עוד: אין לי בכלל האיסור אלא המקריב את השאור בעינו, ואולם המקריב אותו בעירובו בדבר אחר, מנין? — תלמוד לומר בתוספת הלשון "כי כל", שאף זה בכלל האיסור.

ומבררים את דברי החכם בברייתא, מאי קאמר [מה הוא אמר], מה כוונת הדברים "כולו" ו"מקצתו"? אמר אביי, הכי קאמר [כך הוא אמר]: ממה שנאמר בתורה "שאר בל תקטירו" אין לי ללמוד איסור אלא לענין הקטרת שאור ששיעורו כזית, ואולם שאור ששיעורו הוא רק כחצי זית מנין? — תלמוד לומר: "כל". הקטרת שאור שאינו בעין אלא עירובו מנין לי שגם הוא אסור? לכך תלמוד לומר: "כי כל". שהלשונות "כולו" ו"מקצתו" מתייחסים לשיעור שלם של כזית, ולחלק משיעור זה.

ואילו רבא אמר לפרש את דברי הברייתא באופן שונה, והכי קאמר [כך הוא, החכם שבברייתא, אמר]: ממה שנאמר בתורה "שאר בל תקטירו" אין לי ללמוד איסור אלא לענין הקטרת כל הקומץ של השאור, ואולם איסור הקטרתו של חצי קומץ מנין? — תלמוד לומר לשון הריבוי "כל". הקטרת שאור בעירובו מנין לי שאף הוא אסור? — תלמוד לומר: "כי כל".

ומבררים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עיקרון, הם, אביי ורבא חלוקים]? אביי סבר: יש קומץ גם פחות משיעור של כשני זיתים. ולכן האיסור "שאור לא תקטירו" המתייחס לקומץ שלם אמור אף בפחות משני זיתים, והריבוי "כל שאור" מלמד שאף בחלק מקומץ זה, ואפילו פחות משיעור כזית הריהו עובר ב"לא תקטירו",