א ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא [ולפי מה שעלה על דעתנו מתחילה) שבין שעירבו ובין שלא עירבו פליגי [נחלקו] רב ושמואל בדין מבוי שנפרץ לרחבה, יש להסביר במקרה שעירבו במאי פליגי [במה נחלקו] ובשלא עירבו במאי פליגי [במה נחלקו], כלומר באיזו בעיה עקרונית נחלקו בנושאים אלה?

ומסבירים: בשלא עירבו פליגי [נחלקו] בדין מבוי הנראה מבחוץ סגור, כגון שמבחוץ יש מבוי או חצר רחבים מפתחו, ונראים כסוגרים עליו, ושוה מבפנים, שמצידו הפנימי אין רואים אותו שהוא סגור. אם מבוי כעין זה נחשב כסגור. שלדעת האומר שדינו כסגור, מותר לטלטל במבוי זה שכלה לרחבה.

ובמקרה שעירבו קמיפלגי [חולקים] בדברי רב יוסף. שאמר רב יוסף: לא שנו היתר זה במבוי שנפרץ בסופו וכלה לרחבה אלא שכלה לאמצע רחבה, וכשמביטים מצד הרחבה ניכר שהמבוי סגור. אבל כלה לצידי רחבה, שאז, שהמבוי והרחבה נראים כהמשך אחד — אסור. ונחלקו אם יש לקבל עקרון זה.

ומוסיף ואמר רבה: הא דאמרת [זה שאומר אתה]: "לאמצע רחבה מותר", לא אמרן [אמרנו] אלא כשנפרץ המבוי לרחבה, והרחבה לרשות הרבים, ואותן הפרצות הן זה שלא כנגד זה. אבל אם נפרצו זה כנגד זה — אסור.

והוסיף ואמר רב משרשיא: הא דאמרת [זה שאומר אתה]: "זה שלא כנגד זה מותר", לא אמרן [אמרנו] אלא כשהיתה זו רחבה של רבים. אבל אם היתה הרחבה של יחיד, זימנין דמימלך עלה ובני לה [פעמים שנמלך עליה ובונה בה] בתים, והוי ליה [והריהי נעשית] כמבוי שכלה לה לצידי רחבה — ואסור. שהרי יתכן שעל ידי הבתים שייבנו תיסגר הרחבה מצד אחד, והמבוי יהא אז כלה לצדי רחבה, ולא לאמצעה. ומשום כך אף שהרחבה אינה בנויה עדיין, יש לעשות לה תיקון אחר, שלא יבואו הדברים לידי תקלה.

והוא מוסיף: ומנא תימרא דשני לן [ומנין תאמר ששונה לנו] מבחינת ההלכה בין רחבה השייכת לרבים לרחבה השייכת ליחיד — שאמר רבין בר רב אדא, אמר ר' יצחק: מעשה במבוי אחר שצידו אחד כלה לים, וצידו אחד כלה לאשפה, ונמצא המבוי סגור משני צדדיו. ובא מעשה לפני רבי לשאול אם אין די במחיצות אלה וצריך תיקון נוסף, או די בהם ואינו זקוק לתיקון, ולא אמר בה לא היתר ולא איסור.

ומבארים: איסור לא אמר בה — דהא קיימי [שהרי עומדות] מחיצות, והמבוי סגור משני צדדים. ואף היתר לא אמר בה — כי חיישינן [חוששים אנו] שמא תינטל אשפה ממקומה ונמצא צד זה של המבוי פתוח, וכן שמא יעלה הים שרטון, וחולות השרטון יחצצו בין פתח המבוי לים ושוב לא יהא הים מחיצה למבוי.

וממשיכים לבאר את דברי רב משרשיא בדרך שאלה, ולכאורה: מי חיישינן [והאם חוששים אנו] שמא תינטל אשפה? והתנן [והרי שנינו] במפורש במשנה: אשפה שהיתה ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים, ולפיכך דינה של האשפה כרשות היחיד, והיה חלון על גבה של האשפה, כלומר: חלון בבית הסמוך לה — זורקין לה בשבת מן החלון. שהרי מותר לטלטל מרשות היחיד (הבית) לרשות היחיד (האשפה), ואין חוששים שמא יטול אדם את האשפה, ותתמעט האשפה מגובהה ולא תהיה עוד רשות היחיד, ויאסר עליו לזרוק. ויש כאן סתירה לכאורה, שבמקרים מסוימים חוששים אנו שמא תינטל אשפה ובמקרים אחרים אין חוששים לכך.

אלא יש להסיק מכאן: אלמא שני [מכאן ששונה] בין אשפה של רבים לאשפה של יחיד, שלגבי אשפה של יחיד אין לסמוך על היותה קבועה כיון שעשויה היא פעם להיפנות.

ואם כן נאמר, הכא נמי שני [כאן גם כן שונה] בין רחבה של רבים שאינה עשויה להיבנות, לרחבה של יחיד שיעלה בדעתו לשנות בה ולהוסיף בבנינה.

הביאו את המעשה ברבי, שלא רצה לפסוק במבוי שהיו בו אשפה וים משני צדדיו, ושואלים: ורבנן מאי [וחכמים בדורו של רבי מה דעתם] בהלכה זו? ממה שאמרו שרבי לא פסק בהלכה זו נראה שחכמי דורו לא סברו כמותו.

אמר רב יוסף בר אבדימי, תנא [שנה בתוספתא]: וחכמים אוסרין. אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים אלה. איכא דאמרי [יש שאומרים] לשון אחרת: אמר רב יוסף בר אבדימי תנא [שנה]: וחכמים מתירין, אמר רב נחמן: אין הלכה כדברי חכמים אלה.

מסופר: מרימר פסיק לה לסורא באוזלי [היה מפסיק את ראשי מבואות סורא המפולשים לים ברשתות] שתשמשנה כמחיצה. אמר: חיישינן [חוששים אנו] שמא יעלה הים שרטון, ולכן אין לסמוך על גדותיו שתשמשנה כמחיצות.

מסופר: ההוא [אותו] מבוי עקום דהוה [שהיה] בסורא, כרוך בודיא אותיבו ביה בעקמומיתיה [כרכו מחצלת ושמו בו בעקמימותו] שתשמש כעין לחי לתקנתו שמותר יהיה לטלטל בו. אמר רב חסדא: הא [זה] לא נעשה לא כשיטת רב ולא כשמואל. לרב שאמר: מבוי עקום תורתו כמפולש, הרי מבוי כעין זה — צורת הפתח בעי [צריך]. ואף לשמואל שאמר שמבוי כזה תורתו כסתום — הני מילי [דברים אלה] אמורים כאשר העמיד לחי מעליא [מעולה], ועל ידי כך התיר את המבוי בלחי. אבל האי [זה, המחצלת], כיון דנשיב ביה זיקא ושדי ליה [שנושבת בה רוח וזורקת אותה] — לא כלום הוא ואינה מועילה.

ומעירים: ואי נעיץ ביה סיכתא וחבריה — חבריה [ואם נעץ במחצלת יתד וחיברה לכותל — חיברה] והרי היא כלחי, ומועילה.

ב גופא [ולגוף הדברים] חוזרים ומבררים: אמר רב ירמיה בר אבא בשם רב: מבוי שנפרץ במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו לרשות הרבים — חצר מותרת בטלטול, ומבוי אסור.

אמר ליה [לו] רבה בר עולא לרב ביבי בר אביי: רבי, וכי לא משנתנו היא זו? "חצר קטנה, שנפרצה לגדולה — הגדולה מותרת בטלטול וקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה". שכן, כשנפרץ כל אורך כותל החצר הקטנה עדיין נשארו משני צדדיה בחצר הגדולה שיירי הכתלים. ופירצת החצר הקטנה אם אינה רחבה מעשר אצבעות נראית כפתח בלבד, ואילו מבחינתה של החצר הקטנה אין לה מחיצה כלל. ודבר זה דומה ממש לדין המבוי שנפרץ במלואו לרחבה.

אמר ליה: אי מהתם הוה אמינא: [אמר לו: אם משם בלבד הייתי אומר] שיש לחלק במקרים; הני מילי — היכא דלא קא דרסי [דברים אלה אמורים במקום שאין דורסים] בה רבים, ואין הרבים עוברים בחצר הגדולה בשל פרצתה, ודינה כיחידה לעצמה. אבל היכא דקא דרסי [במקום שדורסים] בה רבים — אימא [אומר] אפילו חצר נמי [גם כן] אסורה משום דריסת הרגל של העוברים והשבים.

ומקשים: והא נמי תנינא [והרי זו גם כן שנינו] שאין דריסת הרגל מעכבת, ששנינו: חצר שהיתה מוקפת מחיצות כדינה שהרבים נכנסין לה בכניסה זו ויוצאין לה בזו, הרי דינה כרשות הרבים לענין טומאה, וספק טומאה טהור בה, אולם עדיין רשות היחיד היא לענין שבת, הרי שלענין שבת ניתנת תשומת הלב לדין המחיצות בלבד, והעובדה שהרבים עוברים שם אינה פוגמת בה מלהיות רשות היחיד.

ודוחים: אי מהתם הוה אמינא: הני מילי [אם משם הייתי אומר: דברים אלה] אמורים כשהיו הפרצות זה שלא כנגד זה.