כל שיש בו לנטורינהו טפי [לשמרם טוב יותר] עדיף מאשר הבזיון שעשוי להיגרם בכך. ותחת מראשותיו היכא מנח להו [היכן מניח אותם]? אמר ר' ירמיה: מניחן בין כר לכסת, שלא כנגד ראשו, אלא בריחוק קצת.

על כך שואלים: והא תני [והרי שנה] ר' חייא שבמקרה זה מניחן בכובע, כלומר, בנרתיק או כיס של תפילין תחת מראשותיו ממש! ומשיבים: דמפיק ליה למורשא [שמוציא אותה, את בליטת] הכובע המקום שהתפילין בולטים ונראים, לבר [כלפי חוץ].

ובהקשר לכך מסופר כי בר קפרא צייר להו בכילתא, ומפיק למורשהון לבר [היה צורר אותם בתוך הכילה של המיטה, ומוציא את בליטתם כלפי חוץ]. ואילו רב שישא בריה [בנו] של רב אידי מנח להו אשרשיפא, ופריס סודרא עילוייהו [היה מניח אותם על ספסל, ופורש סודר עליהם].

אמר רב המנונא בריה [בנו] של רב יוסף: זימנא חדא הוה קאימנא קמיה [פעם אחת הייתי עומד לפני] רבא, ואמר לי: זיל אייתי [לך והבא] לי את התפילין שלי. ואשכחתינהו [ומצאתין] במיטתו בין כר לכסת, שלא כנגד ראשו. והוה ידענא [וידעתי] שיום טבילה במקווה לטהרת אשתו מנידותה הוה [היה] זה, ובוודאי שימש מיטתו לקיום המצווה, וכדי לאגמורן [ללמדנו] הלכה למעשה הוא דעבד [שעשה] כן, ששלחני להביא לו את התפילין, כדי שידעו התלמידים כיצד יש לנהוג במקרה זה.

א בעי מיניה [שאל ממנו] רב יוסף בריה [בנו] של רב נחוניא מרב יהודה, אשר מקודם הוזכרה שאלה אחרת ששאל: שנים שישנים במטה אחת והריהם עירומים, מהו הדין, האם מותר שזה יחזיר פניו (יסתובב לצד אחר) ויקרא קריאת שמע, וזה יחזיר פניו ויקרא קריאת שמע, או מאחר שהם עירומים, אפילו היו מכוסים מלמעלה, אין הם ראויים כך לקריאת שמע? אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר שמואל: דבר זה מותר ואפילו היתה אשתו עמו באותה מיטה.

על ביטוי זה מתקיף לה [מקשה עליו] רב יוסף: אשתו ולא מיבעיא [ואין צריך לומר] שמותר עם אדם אחר?! וכי כשפסק הלכה זו לגבי אשתו — מובן הדבר מאליו לגבי אחר? אדרבה (להיפך), הלא אשתו כגופו ואינו מהרהר בה, ולכן מותר, ואילו אחר לאו [לא] כגופו הוא, ואסור.

ומיתיבי [ומקשים] מתוך הסברת סתירה בין שתי ברייתות, באחת שנינו ששנים שישנים במטה אחת והם ערומים — זה מחזיר פניו לצד אחד וקורא קריאת שמע, וזה מחזיר פניו וקורא. ותניא אחריתי [ושנויה ברייתא אחרת] שהישן במטה, ובניו ובני ביתו בצדו כשהם ערומים, הרי זה לא יקרא קריאת שמע, אלא אם כן היתה טלית (בגד) מפסקת ביניהן. ואם היו בניו או בני ביתו קטנים עדיין והם אתו במטה — מותר בלי חציצה זו.

ואם כן, בשלמא [נניח] לשיטת רב יוסף לא קשיא [אין זו קושיה ואין סתירה בין הברייתות], שיש להסביר ולומר כי הא [זו] אחת מהן מדברת כשהיתה אשתו באותה מיטה, והא [וזו האחרת] מדברת בשהיה אחר עמו במטה, שיש לחשוש להרהור. אלא לדעת שמואל המתיר בכל מקרה קשיא [קשיה] כיצד יבין את הברייתא האוסרת?

על כך עונים, אמר [יכול לומר, להשיב] לך שמואל: לרב יוסף מי ניחא [האם נוח]? והתניא [והרי באותה ברייתא שנינו] שאם היה ישן במטה, ובניו ובני ביתו במטה לצידו — לא יקרא קריאת שמע אלא אם כן היתה טליתו מפסקת ביניהן. והרי לדעת רב יוסף אשתו כגופו ואינו צריך חציצה?! אלא מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר] לשיטת רב יוסף — שבענין אשתו לרב יוסף מחלוקת תנאי [תנאים] היא, לדידי נמי תנאי [לדעתי גם כן מחלוקת תנאים] היא, ואיני מקבל אלא ברייתא אחת.

ב מעתה מבררים קטע מן הדברים שנאמרו בדרך אגב קודם. אמר מר [החכם] בברייתא זה מחזיר פניו וקורא קריאת שמע. על כך מקשים: והא איכא [והרי יש] עגבות (אחוריים) חשופים! אלא ודאי מסייע ליה [לו] הדבר לדברי רב הונא, שאמר רב הונא: עגבות אין בהם משום ערוה. לימא מסייע ליה [האם נאמר כי נוכל לסייע לו] לדברי רב הונא ממה ששנינו במשנה הבאה: האשה יושבת וקוצה (חותכת, קוצצת) לה את חלתה כשהיא ערומה, אף על פי שהיא צריכה לברך על הפרשת החלה, מפני שיכולה לכסות פניה (כינוי בלשון נקיה למקום הערוה) בקרקע, אבל לא האיש, שהוא אינו יכול לעשות כן מפני שבישיבתו אין ערוותו מכוסה. ואם כן, רואים מדברי המשנה שהעגבות, אף על פי שאינן מכוסות — אין בהן משום ערווה.

תרגמה [פירש אותה] את דברי משנה זו רב נחמן בר יצחק באופן מסויים, וכגון שהיו פניה טוחות (דבוקות, מכוסות) בקרקע והריהי איפוא מכוסה גם מאחריה. ולכן, אין להביא מכאן ראיה לדברי רב הונא.

ג אמר מר [החכם] בברייתא: אם היו בניו ובני ביתו קטנים, אף על פי שהיו ערומים, מותר לקרוא קריאת שמע כשהם עימו במיטה. על כך שואלים: עד כמה, עד איזה גיל נחשבים הם לקטנים לענין זה? אמר רב חסדא: תינוקת עד בת שלש שנים ויום אחד, ותינוק עד בן תשע שנים ויום אחד, שהם הגילים שבהם נחשבים הם כראויים לביאה. איכא דאמרי [יש שאומרים]: תינוקת בת אחת עשרה שנה ויום אחד, ותינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד, שאז הם כבר נחשבים כבוגרים לענין זה. ולא קבעו גיל זה אלא בקירוב, שאידי דאידי [זה וזה] גם בתינוק וגם בתינוקת הזמן שאפשר להגדירו כתחילת בגרותם מבחינה זו הוא כדברי הכתוב עד כדי "שדים נכנו ושערך צמח" (יחזקאל טז, ז).

אמר ליה [לו] רב כהנא לרב אשי: התם [שם, בדין התפילין] אמר רבא: אף על גב דתיובתא [שקושיה חמורה] על שמואל, מכל מקום הלכתא כוותיה [ההלכה כמו] שמואל. הכא מאי [כאן מה]? אמר ליה [לו]: אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו [האם כולם באריגה אחת אתה אורג אותם], האם כל הדברים כולם שווים זה לזה? אלא היכא דאיתמר [במקום שנאמר] — איתמר [נאמר], והיכא [ובמקום] שלא איתמר [נאמר] — לא איתמר [נאמר] ואין להשוות.

אמר ליה [לו] רב מרי לרב פפא: אם היה שער הערווה מבצבץ ויוצא בבגדו מהו? היש לראות בזה משום ערווה, או לא? אמר לו רב פפא: קרא עליה [עליו]: שער, שער, כלומר, מדקדק אתה בדברים שאין להם חשיבות.

ד אמר ר' יצחק: טפח מגולה באשה הרי הוא בכלל ערוה. על כך שואלים: למאי [למה] לאיזו הלכה נאמר דבר זה? אילימא לאסתכולי [אם לומר שלענין הסתכלות] בה, שאסור להסתכל בטפח מגולה באשה, והא [והרי] כבר אמר רב ששת: למה מנה הכתוב "אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז" (במדבר לא, נ) תכשיטין שבחוץ כמו צמיד עם תכשיטין שבפנים שהם במקום ערווה כגון כומז — לומר לך שכל המסתכל באצבע קטנה של אשה, הריהו כאילו מסתכל במקום התורף (הערווה), שאם כוונתו לאיסור אין הבדל באיזה מקום הוא מסתכל.

אלא יש לומר שהמדובר הוא אפילו באשתו ולדין קריאת שמע, כלומר, שטפח המגולה אף באשתו אסור לקרוא קריאת שמע כנגדו.

מעין זה אמר רב חסדא: אף שוק מגולה באשה נחשב לערוה, שנאמר: "גלי שוק עברי נהרות" (ישעיהו מז, ב), וכתיב [ונאמר] על כך: "תגל ערותך וגם תראה חרפתך" (שם, ג). ואמר שמואל עוד בנושא זה: קול שיר באשה — ערוה, והוא לומד זאת מן השבח שנאמר אודות קול אשה בכתוב, שנאמר: "כי קולך ערב ומראך נאוה" (שיר השירים ב, יד). וכן אמר רב ששת בענין: אף שער באשה ערוה, שכן אף הוא זוכה לשבח בכתוב, שנאמר: "שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד" (שם ד, א).

ה ומעתה חוזרים לדון בענין תפילין. אמר ר' חנינא: אני ראיתי את רבי (רבינו יהודה הנשיא) שתלה תפיליו. על כך מיתיבי [הקשו]: והרי שנינו בברייתא שהתולה תפיליו על דבר יתלו לו חייו!

ועוד, דורשי חמורות (דרשנים שהיו מפרשים את הפסוקים בדרך מליצה) אמרו על הכתוב "והיו חייך תלאים לך מנגד" (דברים כח, סו) שזה עונשו של התולה תפיליו.

על כך עונים: לא קשיא [אין זו קושיה] הא [זה] שדיברו בגנותו הוא שתולה אדם את התפילין הרי זה כשתולה אותם ברצועה ובתי התפילין (קציצה) תלויים בדרך בזיון למטה, שזה בוודאי אסור. ואילו הא [זה] שסופר שרבי תלה תפיליו ובוודאי שהותר הדבר, הרי זה באופן שתולה אותם בקציצה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור תירוץ אחר]: לא שנא [שונה] הדין ברצועה ולא שנא [שונה] בקציצה, בזה ובזה — אסור. וכי [וכאשר] תלה רבי את התפילין — בכיסתא [בכיס, בנרתיק] תלה.

על כך שואלים: אי הכי מאי למימרא [אם כן, מה יש לומר], מהו החידוש בכך? ומשיבים: מהו דתימא [הייתי אומר] תיבעי [שיצטרכו] הנחה על גבי דבר מסוים כדרך שנוהגים בספר תורה — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין צורך בכך.

ו מאחר שסיפר ר' חנינא אודות רבי, מובא כאן מה שסיפר ואמר ר' חנינא עוד על רבי: אני ראיתי בשעת תפלה את רבי שגיהק ופיהק ונתעטש ורק (ירק)