אבל באפרה אין מועלין. הרי שדין זה הוא מן התורה, ולא מתקנת חכמים!

אמר רב אשי בהסבר הדבר: אכן מדין תורה אין מועלים באפר פרה אדומה, ואולם שתי תקנות חכמים היו בענין זה. שכן בתחילה הואי [היה] נהוג דין דאורייתא [מן התורה] האומר כי דווקא בה עצמה מועלין, ואילו באפרה אין מועלין. ברם כיון דחזו [שראו] חכמים דקא מזלזלי [שהם, העוסקים באפר פרה, מזלזלים] בה, וקא עבדי מיניה [והם עושים ממנו, מן האפר] תרופה למכתן (לפצע) — גזרו ביה [בו, באפר] שיהיה בו דין מעילה, שאין ליהנות ממנו.

ואולם כיון דחזו [שראו] חכמים כי על ידי כך דקא פרשי [שהם פ ורשים, נמנעים] מלהזות מאפר הפרה במקרים של ספק הזאות (על אדם שהוא ספק טמא מת), מפני החשש שמא מועלים הם האנשים שהיזו עליהם, לכך עמדו חכמים וחזרו ואוקמוה [העמידו] הלכה זו אדאורייתא [על דין תורה], שאין מועלים באפר פרה.

א ומתוך שהובאה מחלוקת ר' שמעון ור' יהודה במקרה שמת הכהן הגדול, מנכסי מי מובאת מנחת החביתים, מביאים עוד מחלוקת שחלקו ביניהם בענין דומה. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: פר העלם דבר של ציבור (ששגגו בית דין בהוראה והתירו אחת מהעבירות שזדונן כרת ושגגתן חטאת, וטעו רוב העם ועשו על סמך הוראה זו, ולאחר מכן נודעה להם טעותם), ושעירי עבודה זרה (שהורו בית דין בשגגה כי הותר איסור עבודה זרה, ועשו הציבור על פיהם, ואחר כך נודעה טעותם) — בתחילה (מראש), עוד לפני שנוצר צורך זה להקריב את הקרבנות הללו, היו גבאי המקדש מגבין להן, שמבעוד מועד היו שמורים במקדש כספים מיוחדים לצורך רכישת קרבנות אלה, אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: דין קרבנות אלה כדין שאר קרבנות הציבור, שמתרומת הלשכה הן באין.

ותוהים על ייחוס הדעות הללו לחכמים אלה: והתניא [והרי שנויה ברייתא] שלשונה היא איפכא [הפוכה], שבה נמסר כי ר' יהודה הוא האומר שמתרומת הלשכה הם באים, ואילו ר' שמעון סובר שמראש היו נגבים לצורך קרבנות אלה, ומעתה יש לברר הי מינייהו אחריתא [איזו מהן משתי הברייתות הללו היא המאוחרת יותר בזמן אמירתה], ובה נאמרות דעותיהם היותר מדוייקות של ר' יהודה ור' שמעון?

אמרוה רבנן קמיה [אמרו חכמים להצעה הבאה לפני] רב אשי: לימא קמייתא [האם נאמר שהברייתא הראשונה שהוזכרה בסוגייתנו], שבה שנינו כי ר' שמעון סובר שמתרומת הלשכה הם באים, היא זו אחריתא [המאוחרת יותר], וראיה לדבר, דשמעינן ליה [שכן שמענו אותו] את שיטתו של ר' שמעון דחייש [שחושש] הוא לפשיעה ולרשלנותם של אנשים.

אמר להו [להם] רב אשי לחכמים בדחיית הצעתם: מכאן אין להביא ראיה, שכן אפילו אם תימא [תאמר] כי בתרייתא [הברייתא האחרונה שהוזכרה בסוגייתנו] היא זו האחריתא [המאוחרת יותר] שבה נאמר כי ר' שמעון סבור שגובים מראש מן הציבור לצורכם של קרבנות אלה — אין קושי בדבר. שכן כי קא חייש [כאשר הוא חושש] ר' שמעון לפשיעה — הרי זה דווקא במילתא דלית בהו [בדבר שאין להם, לאנשים המביאים] כפרה בגווה [בו], וכגון במנחת חביתים. ואולם במילתא דאית להו [בדבר שיש להם לאנשים המביאים את הקרבן] כפרה בגווה [בו], וכגון בקרבנות אלה הבאים בעקבות חטא שחטא הציבור — לא חייש [לא חושש] ר' שמעון לפשיעה.

ומעתה שלא נפתרה השאלה, שואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה], איזו מן הברייתות הללו מאוחרת ומדוייקת יותר?

אמר ליה [לו] רבה זוטי לרב אשי: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה דתניא [ששנינו בברייתא], מה שנאמר בקרבן התמיד "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח, ב), בא לרבות אף פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה שבאין גם הם מתרומת הלשכה, אלו דברי ר' שמעון. הרי איפוא כי ר' שמעון הוא זה שאומר שקרבנות אלה באים מתרומת הלשכה.

ב ועוד שנינו במשנתנו כי מנחת החביתים (כאשר מת הכהן הגדול, ועדיין לא מינו כהן גדול אחר במקומו) — לא היתה באה במחצית עשירית האיפה, אלא עשירית האיפה שלימה היתה קריבה. ובפירושם של דברים אלה אמר ר' חייא בר אבא כי בעי [שאל] ר' יוחנן: האם הכוונה היא שמביא עשירית האיפה שלימה למנחת החביתים של שחרית ועשירית האיפה שלימה לזו של בין הערבים, שאין דין מחצית במנחת חביתים אלא בכהן גדול בלבד. וכשאין עדיין כהן גדול הריהי באה בשני עשרונים בכל יום. או דילמא [שמא] בכגון זה היו מביאים עשירית האיפה שלימה בשחרית, ובטילה זו של בין הערבים?

אמר רבא בפתרון הבעיה, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בסדר העבודות של תשעת הכהנים שזכו בהעלאת האיברים של קרבן התמיד לכבש, בין של שחר ובין של בין הערבים שהיו אלה עומדים בשורה, כל אחד ואחד מיועד לתפקידו, והכהן השמיני שבשורה היה מחזיק במנחת החביתים. והרי זה סדר קבוע, שהתקיים תמיד במקדש. ויש לשאול: אם איתא [יש] מקום לומר שכאשר מת הכהן הגדול ועדיין לא מינו אחר תחתיו, היתה הבאת מנחת החביתים בטילה בין הערבים — הא זמנין [הרי פעמים] שלא משכח ליה [לא נמצא לו] שימוש לכהן שמיני זה שיביא חביתים, היכי דמי [כיצד היה הדבר]? במקרה שמת הכהן הגדול לאחר שהביא את מנחתו בבוקר ולא מינו אחר תחתיו, ומכיון שאין מביאים כלל בכגון זה את מנחת בין הערבים, מכאן אם כן ראיה כפתרון בעייתו של ר' יוחנן, אלא ודאי הכוונה שבאה מנחת החביתים בעשירית האיפה שלימה הן בבוקר והן בין הערביים.

ונמסר כי אמרוה את ההוכחה רבנן קמיה [חכמים לפני] ר' ירמיה, אמר ר' ירמיה בדחיית הדברים: בבלאי טפשאי [בבליים טפשים], משום דיתבו באתרא דחשוכא אמרי שמעתתא דמחשכן [משום שהם יושבים במקום חשוך, בארץ נמוכה, הם אומרים דברים של חשיכה, מוטעים], שאין זו ראיה, שאם תאמר כדבריך,

אלא מעתה אפשר להוסיף ולשאול בדומה, דקתני [ששנינו] בה כי הכהן השביעי שבשורת הכהנים הריהו אוחז בסלת למנחת התמיד, ואילו הכהן התשיעי אוחז ביין לנסך התמיד. ומעתה האם הכי נמי [כך גם כן] נאמר בהם שהם לא בטלי [לא בטלים] לעולם?

והלא שנינו על הכתוב בפרשת קרבנות המועדים "מנחתם ונסכיהם" (במדבר כט, כד) כי הרי זה בא לרבות את הבאתם של הנסכים אף בלילה, וכן שנינו על האמור עוד שם (פסוק לז) "מנחתם ונסכיהם" כי הריהו בא לרבות שקרבים הנסכים אפילו למחר. ואם כן, לדבריך כיון שאפשר למנחות והנסכים שייעשו למחר, ובאותו יום לא ייעשו, יש אם כן מקרה שאין נזקקים לכהן השביעי ולכהן התשיעי.

אלא נלמד מכאן שאין כוונת המשנה לומר שתמיד היו שם תשעה כהנים, ומה ששנינו הריהו הסדר הרגיל והמצוי, ואילו מקרים המבוססים על "דאי" [שאם], וכגון שלא הביאו את הנסכים ביום זה אלא למחרתו — לא קתני [לא שונה] המשנה. הכי נמי [כך גם כן] יש לומר בענין ראייתו של רבא, מקרה זה דאי [שאם] מת הכהן הגדול ולא מינו אחר תחתיו — לא קתני [לא שונה] המשנה. ואין איפוא להביא מכאן כל ראיה.

ומסופר כי אהדרוה [החזירוה], השיבו את דבריו אלה של ר' ירמיה קמיה [לפני] רבא, אמר בתחילה רבא על כך: מבישותין [מהדברים הרעים שלנו, הניתנים לדחייה] — אמרי קמייהו [אומרים לפניהם, לפני חכמי ארץ ישראל], ואילו מטיבותין [מהדברים הטובים שלנו, שאינם ניתנים לדחייה] — לא אמרי קמייהו [אין אומרים לפניהם].

ואולם לאחר מכן הדר [חזר] ואמר רבא: הני [אלה] הדברים שאמרתי, נמי טיבותין [גם כן מהדברים הטובים שלנו] היא, שכן אמר קרא [המקרא] בדינה של מנחת החביתים של כהן גדול "סלת מנחה תמיד מחציתה בבוקר ומחציתה בערב" (ויקרא ו, יג) — הושוותה מנחת החביתים לקרבן התמיד, לומר: הרי היא לך כמנחת תמידין, וכשם שהתמיד בא בבוקר ובערב, כן גם מנחת החביתים, ואף כשמת הכהן הגדול וטרם מינו כהן אחר תחתיו.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה] על שאלה זו של ר' יוחנן, האם מקבלים את פתרונו זה של רבא? אמר רב נחמן בר יצחק: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה, ממה דתניא [ששנינו בברייתא] מפורשת, שכאשר מת הכהן הגדול ועדיין לא מינו כהן גדול אחר תחתיו, מנחת החביתים באה בעשירית האיפה שלימה בשחרית ובעשירית האיפה שלימה בין הערבים.

ג אמר ר' יוחנן: בשיעורה של הלבונה הבאה כרגיל, במנחת חביתים של הכהן הגדול, פליגי [נחלקו] בה בהלכה זו אבא יוסי בן דוסתאי ורבנן [וחכמים], ש

אבא יוסי בן דוסתאי אומר שהיה הכהן הגדול מפריש לה ומביא מביתו בכל יום יחד עם עשרון הסולת שני קמצים של לבונה, קומץ אחד קרב עם מחצית העשרון שבמנחת החביתים של שחרית, והקומץ השני קרב עם זה של בין הערבים. ורבנן אמרי [וחכמים אומרים] כי הכהן הגדול היה מפריש לה קומץ אחד בלבד של לבונה, וחוצהו לשנים, חצי הקומץ האחד הריהו מביא בשחרית, ואת חצי הקומץ השני הריהו מביא בין הערבים.

ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, הם חלוקים]? אבא יוסי בן דוסתאי סבר כי לא אשכחן [לא מצאנו] בכתוב שיאמר שחצי קומץ הוא זה דקריב [שקרב], ולכך יש להביא בכל יום שני קמצים של לבונה, קומץ עבור אחת ממנחות החביתים. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] כי לא אשכחן [לא מצאנו] עשרון אחד של סולת דבעי [שהריהו צריך] שני קמצים של לבונה. לכך יש להביא בכל יום עשרון אחד של סולת, וקומץ אחד של לבונה. עד כאן שיטות החכמים בדרך הרגילה של הבאת הלבונה.

ואולם בעי [שאל] ר' יוחנן: במקרה של כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו,