זיל טפי [מזולזל יותר] מאשה, ולכן תיקנו על כך ברכה מיוחדת.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: חלזון זהו שממנו עושים את התכלת, גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה ליבשה אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת (ציצית), לפיכך מפני שהוא נדיר דמיו יקרים.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' נתן: אין לך כל מצוה, ואפילו מצוה קלה שכתובה בתורה, שאין לה מתן שכרה בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה שכרה. צא ולמד ממצות ציצית שהיא מצוה קלה, שכך מסופר בעניינה:

מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה, שיגר (שלח) לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן. כשהגיע זמנו, בא וישב (המתין) על הפתח.

נכנסה שפחתה של אותה זונ הואמרה לה: אותו אדם ששיגר ליך ארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח. אמרה היא: יכנס, נכנס. הציעה לו שבע מטות, שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף, ועליונה היתה מיטה של זהב,

עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה כדי לישב ערום כנגדה, בתוך כך באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט (הפיל עצמו) מלמעלה וישב לו על גבי קרקע, ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע. אמרה לו בלשון שבועה: גפה (אהבתה) של רומי, שאיני מניחתך ללכת עד שתאמר לי מה מום ראית בי.

אמר לה בלשון שבועה: העבודה (עבודת המקדש), שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת ציונו ה' אלהינו וציצית שמה, וכתיב [ונאמר] בה בפרשת ציצית: "אני ה' אלהיכם" שתי פעמים, "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ה' אלהיכם" (במדבר טו, מא), כלומר, אני הוא שעתיד ליפרע מן העובר על מצוותי, ואני הוא שעתיד לשלם שכר למקיימה, עכשיו נדמו עלי ארבע הציציות כארבעה עדים שיעידו עלי.

אמרה לו: איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה. כתב ונתן בידה.

עמדה אותה אישה וחילקה כל נכסיה, שליש נתנה למלכות כשוחד, ושליש חילקה לעניים, ושליש נטלה בידה חוץ מאותן מצעות, אותן מטות של כסף וזהב שהציעה לו,

ובאת לבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו: רבי, צוה עלי ויעשוני גיורת. אמר לה: בתי, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים ובגלל זה את רוצה להתגייר? הוציאה אותו כתב שנתן לה אותו תלמיד מידה ונתנה לו. אמר לה: לכי זכי במקחך.

ומספרים: אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו מעתה בהיתר. וחוזרים לעיקר הדברים, אותם מצעות זה מתן שכרו בעולם הזה הם, ולעולם הבא איני יודע כמה.

ב אמר רב יהודה: טלית שאולה — כל שלשים יום הראשונים פטורה מן הציצית, מיכן ואילך חייבת.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] מעין זה: הדר בפונדקי (מלון) בארץ ישראל, והשוכר בית בחוץ לארץ — כל שלשים יום ראשונים ששוהה שם פטור מן המזוזה, מיכן ואילך חייב. אבל השוכר בית בארץ ישראל — עושה לו מזוזה לאלתר, משום יישוב של ארץ ישראל.

ג ושבים למה ששנינו בראש הפרק שתפלה (תפילין) של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד. אמר רב חסדא: לא שנו שאינה מעכבת אלא שיש לו תפלה אחרת ועכשיו אינה לפניו, או שאינו יכול להניחה, אבל אם אין לו בכלל — מעכבת.

אמרו לו לאחר זמן: אמרת דבר זה? אמר להו [להם]: לא, אלא היפך הדברים: מאן דלית ליה תרי [וכי מי שאין לו שתי] מצו‍ת, חד מצוה נמי לא ליעביד [מצוה אחת גם כן לא יעשה]?! ושואלים: ומעיקרא מאי סבר [ומתחילה מה סבור היה] שאמר שמי שאין לו אלא אחת לא יניח כלל? ומשיבים: גזירה שמא יפשע, ולא ידאג להשיג את התפילה החסרה לו.

אמר רב ששת: כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה מצוות עשה, הכתובות בארבע פרשיות התפילין (שמות יג, ט. שם טז. דברים ו, ח. שם יא, יח), בכל אחת מהן מצות עשה לתפילין של יד, ומצות עשה לתפילין של ראש.

וכל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה, ארבע בפרשת הציצית שבספר במדבר: "ועשו להם ציצית", "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", "והיה לכם לציצית", "וראיתם אותו" (במדבר טו, לח— לט).

וכל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה: "כה תברכו את בני ישראל" (שם ו, כג), "אמור להם" (שם), "ושמו את שמי על בני ישראל" (שם כז),

כל שאין לו מזוזה בפתחו עובר בשני עשה, שנאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דברים ו, ט) ונאמר שוב בפרשה האחרת: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (שם יא, כ).

ואמר ריש לקיש: כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר: