סקר
האם אתה לומד עם גמרא מפורשת/מבוארת?






 

פירוש שטיינזלץ

בן ארבעים יום, ותרי לה בגווייהו מאורתא ועד לצפרא [ושורה אותה, את הצמר הצבוע בתכלת, בתוכם, בתוך הסממנים הללו, מהערב ועד הבוקר], איפרד חזותיה [אם התקלקלה מראיתו ודהה]פסולה, שאינה תכלת אמיתית מחלזון, לא איפרד חזותיה [לא התקלקלה מראיתו]כשרה.

ורב אדא קמיה [לפני] רבא משמיה [משמו] של רב עוירא אמר: מייתי חמירא ארכסא דשערי ואפיא לה בגוויה [מביא שאור קשה של שעורים ואופה אותה, את התכלת הזו, בתוך השאור], אישתנאי למעליותא [אם נשתנתה לטובה] כלומר, שנעשה צבעה חזק יותר — הרי זו כשרה, מפני שהיא תכלת אמיתית, אם נשתנה הצבע לגריעותא [לגריעות], שדהה — הרי היא פסולה, וסימניך לזכור את הדבר: שינוי שקר, שינוי אמת כלומר, שינוי לרעה מגלה את השקר, ושינוי לטובה מגלה שתכלת אמיתית היא. על כל פנים מכאן עולה שיש בדיקה לתכלת, שלא כדברי הברייתא!

ומסבירים: אין הכוונה לבדיקה שמטרתה להבחין בין תכלת לדבר אחר, אלא מאי [מה פירוש] אין לה בדיקה נמי דקאמר [גם כן שהוא אומר] — לענין טעימה, שלא ניתן לבדוק אם צמר זה נצבע לשם ציצית או לשם נסיון, שהוא פסול.

מספרים, החכם מר מהמקום משכי אייתי תכלתא בשני [הביא תכלת בשנים] שהיה רב אחאי גדול הדור, בדקוה [בדקו אותה] באופן שהציע רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה ואיפרד חזותיה [ונתקלקלה מראיתו], ושוב בדקו אותו באופן שהציע רב אדא ואישתנאי למעליותא [והשתנתה לטובה],

סבר למיפסלה [סבורים היו לפסול אותה] משום שלא עמדה בבדיקה הראשונה, אמר להו [להם] רב אחאי לתלמידים: אלא נמצא לכאורה כי הא לא תכילתא [זו לא תכלת] היא, ולא קלא אילן היא, שהרי היא עומדת בבדיקה אחת ולא באחרת, ולא שמענו על כך! אלא שמע מינה שמועתא אהדדי איתמר [למד מכאן שהשמועות הללו יחד נאמרו], כיצד?

היכא דבדקנא [אם במקום שבדקנו] בדרך שהציע רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה לא איפרד חזותיה [לא נתקלקלה מראיתו] — הרי היא כשרה, ואין צורך בבדיקה נוספת, אבל אם איפרד חזותיה [נתקלקלה מראיתו]בדקינן לה [בודקים אותה] בדרך שהציע רב אדא בחמירא ארכסא [בשאור ישן], אם אישתני למעליותא [השתנתה לטובה]כשרה, אם השתנתה לגריעותא [לגריעות]פסולה. וכן שלחו מתם [משם] מארץ ישראל: שמועתא אהדדי איתמר [השמועות הללו זו על זו נאמרו] כמו שהסברנו.

ר' מני דייק וזבין כחומרי מתניתא [היה מדקדק וקונה תכלת לפי החומרות ששנינו בברייתות לעיל;], שטעימה פסולה, והיה קונה תכלת רק מן המומחה. אמר ליה ההוא סבא [אמר לו זקן אחד]: הכי עבוד קמאי דקמך ואצלח עיסקייהו [כך עשו ראשוני הראשונים שלפניך והצליח עיסקם בתכלת].

תנו רבנן [שנו חכמים]: הלוקח טלית מצוייצת (שיש בה ציציות ובהן תכלת) מן השוק, אם קנה אותה מישראלהרי היא בחזקתה שהיא כשרה. לקחה מן הגוי, אם לקחה מן התגר (סוחר) — הרי היא כשרה, שמן הסתם אינו רוצה לעשות שם רע לעצמו, וקונה מאדם מוסמך. אם לקחה מן ההדיוטפסולה, שיש להניח שהגוי עצמו צבעה.

והתירו לקנות מתגר גוי אף על פי שאמרו: אין אדם רשאי למכור טלית מצוייצת לגוי עד שיתיר ציציותיה, מפני שפעמים מזדמן שאדם עושה שלא כדין ומוכר טליתו לגוי כשהיא מצוייצת.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר] אסרו למכור לגוי טלית עם ציצית? הכא תרגימו [כאן תרגמו] והסבירו: משום זונה, שילך הגוי אצל זונה, ויחשבו שהיה זה ישראל. רב יהודה אמר: שמא הישראל יתלוה עמו בדרך ויחשוב שגם הוא ישראל, ויהרגנו הגוי.

א מסופר, רב יהודה רמי תכילתא לפרזומא דאינשי ביתיה [היה מטיל תכלת, ציצית לטלית של אנשי ביתו] כלומר, של אשתו. וכן היה מברך כל צפרא [בוקר] על טליתו את הברכה "להתעטף בציצית".

ושואלים: מדרמי [מתוך שהיה מטיל] ציצית בבגדי אשתו נראה כי קסבר [סבור הוא]: מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא הציצית, ולכן גם הנשים חייבות בה, ואולם אם כן הוא, אמאי [מדוע] היה מברך על טליתו כל צפרא וצפרא [כל בוקר ובוקר]? הרי לא היה פטור ממנה בלילה!

ומשיבים: רב יהודה עשה כן כדעת רבי, דתניא [ששנויה ברייתא]: תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן, ואפילו כמה פעמים ביום. דברי רבי.

ומקשים: אי הכי [אם כך], כל שעתא נמי [כל שעה שפושט את הטלית ולובש גם כן] יברך על הטלית, ולא רק בבוקר! ומשיבים: רב יהודה איניש צניעא הוה [אדם צנוע היה], ולא שרי ליה לגלימיה כוליה יומא [ולא היה מתיר, פושט, את גלימתו כל היום]. ושואלים: ומאי שנא מצפרא [ובמה שונה, שהיה מברך בבוקר]? ומסבירים: היה עושה כן כי משני [כאשר היה משנה] מכסות לילה לכסות יום.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: הכל חייבין בציצית, כהנים, לוים וישראלים, גרים, נשים ועבדים. ר' שמעון פוטר בנשים, מפני שהציצית מצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ודנים בברייתא זו.

אמר מר [החכם]: הכל חייבין בציצית, כהנים, לוים וישראלים. ותוהים: פשיטא [פשוט] שכך הוא, דאי [שאם] כהנים לוים וישראלים פטירי [פטורים], מאן ליחייב [מי יהיה חייב] בציצית?

ומשיבים: הדין שכהנים חייבים בציצית איצטריכא ליה [הוצרך לו לומר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל וכתיב [ונאמר]: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו. גדילים תעשה לך" (דברים כב יא— יב), היינו אומרים: מאן דלא אישתרי [מי שלא הותרו] כלאים (שעטנז) לגביה [אצלו] בלבישההוא דמיחייב [שמחויב] בציצית, אבל הני [אלה] הכהנים, הואיל ואישתרי [והותרו] כלאים לגבייהו [אצלם], שיש בבגדי הכהונה אבנט שהוא עשוי כלאיים, אם כן לא ליחייבו [לא יהיו חייבים] כלל בציצית, על כן

קא משמע לן [משמיע לנו]: נהי דאישתרי בעידן [גם אם אמנם הותרו ללבוש כלאיים בשעת] עבודה במקדש, בלא עידן [שלא בזמן] עבודה לא אישתרי [לא הותרו], ולכן הם חייבים.

שנינו שר' שמעון פוטר בנשים, מפני שהציצית מצות עשה שהזמן גרמא. ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' שמעון שהוא סבור כן? דתניא [ששנויה ברייתא]: "וראיתם אותו" (במדבר טו, לט) — פרט לכסות לילה, שלא ניתן לראות בלילה.

ויש לשאול, אתה אומר: פרט לכסות לילה, או אינו אלא פרט לכסות סומא, שאינו יכול לראות את הציציות שלו? כשהוא אומר: "אשר תכסה בה" (דברים כב, יב), והוא ביטוי מיותר לכאורה, שכבר נאמר לפני כן "כסותך" — הרי כסות סומא אמור, ולפיכך הא [הרי] מה כיצד אני מקיים את הפסוק "וראיתם אותו"? פרט לכסות לילה.

ושואלים: ומה ראית לרבות כסות סומא מ"אשר תכסה בה", ולהוציא כסות לילה מ"וראיתם אותו"? ושמא נאמר להיפך, שהרי אין לכך הכרע ממשמעות הכתוב! ומשיבים: מרבה אני כסות סומא שישנה בראיה אצל אחרים, ואף שהוא עצמו אינו רואה, ומוציא אני כסות לילה שאינה בראיה גם אצל אחרים.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים על ר' שמעון,

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר