סקר
האם אתה לומד עם גמרא מפורשת/מבוארת?






 

פירוש שטיינזלץ

אמר רבא, קסבר [סבור] ר' יהודה: כל שהוא תערובת של מין במינו, ושל דבר אחר שאינו מינו — סלק את מינו כלומר, החשב אותו כמי שאינו, ומה שאינו מינו רבה עליו ומבטלו, וכאן שנתערב השמן המרובה של מנחת הנסכים בקומץ ששמנו מועט — סלק את השמן של הקומץ כמי שאינו, והסולת של הקומץ רבה על השמן של מנחת הנסכים שנבלע בה, ומבטלת אותו.

א איתמר [נאמר], נחלקו אמוראים ביחס לקומץ של מנחת חוטא שאין נותנים בה שמן, ששמנו שנתן עליו שמן, ר' יוחנן אומר: פסול הוא, וריש לקיש אמר: הוא עצמו, כלומר, אף לכתחילה משכשכו בשירי הלוג בשמן שנותר בכלי לאחר שיצקו ממנו על מנחה שטעונה שמן, וכך מעלהו ומקטירו, שלא יהא יבש לגמרי.

ומקשים: כיצד משכשכו בשמן? והכתיב [והרי נאמר] במנחת חוטא: "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה" (ויקרא ה, יא)! ומשיבים: ההוא [אותו כתוב] משמעו שלא יקבע לה שמן כחברותיה כשאר מנחות, אבל שמן מועט אינו פוסל אותה.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו בברייתא: חרב (בלא שמן) שנתערב בבלול בשמן — יקריב, ר' יהודה אומר: לא יקריב. מאי לאו [האם אין] הכוונה לקומץ של מנחת חוטא דאיערב [שהתערב] בקומץ של מנחת נדבה? הרי שהשמן פוסל את הקומץ של מנחת החוטא!

ודחה ריש לקיש: לא, הכוונה היא למנחת נסכים של פרים ואילים, שיש בה שני לוגים שמן לכל עשרון סולת, שנתערבה במנחת נסכים של כבשים, שיש בה שלושה לוגים לעשרון, והיא חרבה ביחס אליה.

הקשה לו ר' יוחנן: והא בהדיא קתני לה [והרי במפורש הוא שונה אותה] כדין לעצמו: מנחת פרים ואילים במנחת כבשים, וחרב שנתערב בבלוליקרב, ר' יהודה אומר: לא יקרב, משמע שהם שני מקרים נפרדים! השיב לו: פירושי קמפרש לה [מפרש הוא לה], מדוע אינו מקריב מנחת פרים שנתערבה במנחת כבשים — מפני שהוא חרב שנתערב בבלול.

ב בעי [שאל] רבא: קומץ שמיצה שמנו על גבי עצים, ואחר כך הניח את הקומץ על העצים להקטירו, מהו? האם נאמר שחיבורי עולין כעולין דמו [נחשבים], שהשמן הספוג בעצים ומחובר לקומץ נחשב כחלק מן הקומץ, או לאו כעולין דמו [נחשבים], והשמן אינו נחשב כחלק מן הקומץ, והרי זה קומץ שחסר שמנו? אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: לאו היינו [וכי אין זו] מחלוקת של ר' יוחנן וריש לקיש?

דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בבעיה הבאה: המעלה אבר של קרבן שאין בו בבשרו כזית על מזבח מחוץ למקדש, ועצם שעמו משלימו לכזיתר' יוחנן אמר: חייב משום העלאה זו, ריש לקיש אמר: פטור;

ר' יוחנן אמר חייב, משום שלדעתו חיבורי עולין העצם המחוברת לבשר — כעולין כבשר עצמו דמו [נחשבים], ונשלם שיעורו לכזית, וריש לקיש אמר פטור, מפני שלדעתו חיבורי עולין לאו כעולין דמו [נחשבים], ולא נשלם שיעורו לכזית, ואינו חייב על הקטרת העצם כשלעצמה.

השיב לו רב אשי: לא, אין הבעיות דומות, אלא תיבעי [תישאל] השאלה גם לדעת ר' יוחנן, ותיבעי [ותישאל] לדעת ריש לקיש. תיבעי [תישאל] לדעת ר' יוחנן באופן זה: עד כאן לא קא אמר [שמענו שאומר] ר' יוחנן התם [שם] שחייב, אלא בעצם, שהוא מחשיב אותה כחלק מן האבר משום דמינא [שמין] של בשר הוא, אבל האי [זה] השמן דלאו דמינא [שלא ממין] הקומץ הואלא, ויש לומר שמה שהוא מחובר לקומץ אינו עושה אותו כקומץ עצמו.

או דלמא [שמא] להיפך, אפילו לשיטת ריש לקיש, לא קא אמר [אין הוא אומר] שאין העצם נחשבת חלק מן האבר, אלא בעצם, דבר מפרש הוא [שיכול להיות מופרש לעצמו], והרי אי פריש [אם פרש] ונפל מן המערכה לאו [אין] מצוה לאהדורי [להחזירו] ולהקטירו, אבל שמן דלאו בר מפרש הוא [שאינו ניתן להפרשה] מן הקומץ, שבלעדיו הקומץ חסר — לא, אלא הריהו כקומץ עצמו. או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]. והואיל ושאלה זו אינה יכולה להיפתר מתוך חברתה, נשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ג משנה שתי מנחות שלא נקמצו עדיין, ונתערבו זו בזו, אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה, שיש בכל אחת חלק שלא נתערב, ויכול לקמוץ ממנו — הרי הן כשירות, ואם לאופסולות, שהקומץ של כל מנחה צריך לבוא ממנה עצמה.

קומץ שנתערב במנחה שלא נקמצהלא יקטיר את התערובת, ואם שכח והקטירזו שנקמצה עולה לבעלים, וזו שלא נקמצה לא עולה לבעלים.

נתערב קומצה של מנחה בשיריה (בסולת שנותרה לאחר שנטלו ממנה את הקומץ) או בשיריה של חבירתהלא יקטיר את התערובת, שאסור להקטיר שיריים, ואם הקטירעולה לבעלים, שהרי הקטיר את הקומץ.

ד גמרא אמר רב חסדא: חתיכת בשר נבילה שהיא מטמאת במגע ובמשא, בטילה ברוב כשנתערבה בשתי חתיכות בשר טהורות של בהמה שחוטה כראוי, ואם נגע באחת מן החתיכות שבתערובת — אינו נטמא, וכדין תערובת מין בשאינו מינו. וטעם הדבר שאין דנים על כך כתערובת מין במינו, שאין המיעוט שבה בטל ברוב — מפני שאי אפשר לשחוטה שהיא הרוב שתעשה נבילה.

אבל חתיכת בשר שחוטה אינה בטילה ברוב כשנתערבה בחתיכות נבילה, מפני שזו תערובת מין במינו, שהרי אפשר לנבילה שהיא הרוב שתעשה טהורה כשחוטה, דלכי מסרחה הרי כאשר היא מסריחה, מתקלקלת] פרחה [יוצאת] טומאתה ממנה.

ור' חנינא אמר להיפך: כל שאפשר לו למועט להיות כמוהו כמו המרובה — אינו בטל בו, וכל שאי אפשר לו למועט להיות כמוהו כמרובה — בטל. ולכן שחוטה בטילה בנבילה, מפני שאי אפשר לה להיעשות נבילה, אבל נבילה אינה בטילה בשחוטה, מפני שאפשר לה להיעשות טהורה כשחוטה.

ושואלים: אליבא דמאן [לפי שיטתו של מי] נאמרו הדברים? אי אליבא דרבנן [אם לפי שיטתם של חכמים], הא אמרי [הרי אומרים הם]: רק עולין על המזבח שנתערבו הוא דלא מבטלי אהדדי [שאינם מבטלים זה את זה], אבל בסתם כל תערובת מין במינו, וכגון בשר נבילה ובשר שחוטה, ששתיהן מין בשר — בטל המועט במרובה, בין אם נבילה בשחוטה ובין אם שחוטה בנבילה!

אי אליבא [אם לפי שיטתו] של ר' יהודה, שאמר שאין דם קדשים מתבטל בדם חולין מפני שהוא מינו — והא [והרי]

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר