ומשיבים: אפיק [הוצא] עצים מנוסח הברייתא, ועייל [והכנס] נסכים, שאינם טעונים מלח, דתניא [ששנויה ברייתא]: אבל היין של נסכים, והדם, והעצים והקטרת אין טעונין מלח.

ומבררים: מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? אי [אם] שיטת רבי — קשיא [קשה] מדין עצים, שהרי רבי אמר שהעצים צריכים מלח, אי רבנן [אם כשיטת חכמים] — קשיא [קשה] מדין קטרת, שהרי שנינו בברייתא שהיא טעונה מלח!

ומשיבים: האי תנא [שיטת תנא זה] הוא, שהוא דורש את הכתוב באופן אחר. דתניא [ששנויה ברייתא] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: נאמר "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח" (ויקרא ב, יג), מה הפרט המפורש ("מנחתך") — דבר שמקבל טומאה, ועולה לאשים (על אש המזבח), וישנו על מזבח החיצון — אף כל דבר המקבל טומאה ועולה לאשים וישנו על מזבח החיצון טעון מלח, ולפיכך:

יצאו עצים — שאין מקבלין טומאה, יצאו דם ויין — שאין עולים לאשים, אלא ניתנים על קרן המזבח, יצאה קטרת — שאינה קרבה על מזבח החיצון, אלא על המזבח הפנימי.

ושואלים: אלא לכל הדעות, טעמא דמעטיה קרא [הטעם, דווקא מפני שמיעט המקרא] את הדם אינו טעון מלח, הא לאו הכי הוה אמינא [הרי אם לא כך הייתי אומר]: דם ליבעי [צריך] מלח. ואולם כיצד ניתן היה לומר כן? והלוא כיון דמלחיה נפיק ליה [שמלח אותו יצא לו] מתורת דם! שהרי מטעם זה אמר זעירי, אמר ר' חנינא: דם שבישלו אינו עובר עליו על אכילתו, מפני שיצא מתורת דם בתורה הראוי להקרבה, ורב יהודה אמר בשם זעירי: דם שמלחו גם כן אינו עובר עליו מטעם זה,

ורב יהודה דידיה [משלו] אמר והוסיף בענין דומה: אברים של עולה שצלאן תחילה ואחר כך העלן על המזבח, אין בהם משום "לריח ניחוח" (ראה שמות כט, כה ועוד)!

ומשיבים: על כל פנים הוצרכנו למעט דם ממליחה, שכן מהו דתימא [שתאמר], מישדא בה [שיזרוק בו] משהו מלח למצוה בעלמא [בלבד], שהרי בכך אינו משנה את טבעו של הדם, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב שאינו צריך מלח כלל.

א גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו, אמר זעירי, אמר ר' חנינא: דם שבישלו אינו עובר עליו. יתיב [יושב היה] רבא וקא אמר לה להא שמעתא [ואומר את ההלכה הזו]. איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו בברייתא: הקפה (הקריש) את הדם ואכלו, או שהמחה (המיס) את החלב האסור וגמעו, אף ששינהו ממה שהיה — הרי זה חייב, משמע מזה שדם שנשתנה תורת דם עליו!

אמר לו רבא: לא קשיא [אין זה קשה], כאן שהקפה באור (על ידי אש) שוב אינו נידון כדם, ואינו עובר עליו, כאן שהקפה (הקריש) בחמה עובר עליו. וטעם הדבר: כשמבשל אותו באור לא הדר [אינו חוזר] למצבו המקורי, שנשתנה לגמרי, אבל כשמקפה אותו בחמה הדר [חוזר הוא] ונהיה דם.

הקשה לו אביי: כשהקפה בחמה נמי [גם כן], לימא [נאמר]: הואיל ואידחי אידחי [הואיל ונדחה לזמן מסויים מתורת דם, יידחה] לעולם, דהא בעא מיניה [שהרי שאל אותו] רבי מני מר' יוחנן: דם שקרש ואכלו, מהו לעבור עליו? אמר ליה [לו]: הואיל ונדחה מתורת דם ידחה! אישתיק [שתק] רבא ולא מצא תשובה.

אמר ליה [לו] אביי: דלמא [שמא] ודאי, כאן מדובר בדם חטאות החיצוניות (החיצונות) שדמן ניתן על מזבח העולה, כאן בדם חטאות הפנימיות שדמן ניתן בתוך ההיכל!

אמר לו: אדכרתן מילתא [הזכרת לי דבר] ששמעתי, שאמר רב חסדא: דם שקרש בחטאות החיצוניות ואכלו — חייב, כי "ולקח הכהן מדם החטאת ונתן" (ויקרא ד, כב) אמר רחמנא [אמרה התורה], ודם גם בשעה שהוא קרוש בר לקיחה ונתינה הוא, שניתן לקחת גוש של דם קרוש ולתת אותו על המזבח. אבל אם לקח דם שקרש בחטאות הפנימיות ואכלו — פטור, משום ש"וטבל הכהן את אצבעו בדם והזה" (שם ו) אמר רחמנא [אמרה התורה], והאי [וזה] דם קרוש לאו בר [לא בן] טבילה והזאה הוא.

ורבא דידיה [משלו] אמר סברה אחרת: אפילו דם שקרש בחטאות הפנימיות ואכלו — חייב, הואיל וכנגדו ראוי הדם להקרבה בחטאות החיצונות. אמר רב פפא: הלכך [משום כך] לפי עקרון זה, דם חמור שקרש ואכלו — חייב עליו משום אכילת דם, למרות שדם החמור וודאי אינו ראוי להקרבה, הואיל וכנגדו דם קרוש ראוי בחטאות החיצונות.

ועוד בענין דם, אמר רב גידל, אמר זעירי: דם, בין שהוא לח בין שהוא יבש, חוצץ לענין טבילה. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: הדם והדיו, והדבש והחלב, אם הם יבשין — חוצצין, אם היו לחין — אינן חוצצין, הרי שדם לח אינו חוצץ! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא דסריך [זה שנדבק] מפני שהוא מתחיל להיקרש — חוצץ, הא דלא סריך [זה שאיננו נדבק] אינו נחשב לחציצה.

ב וחוזרים לדרשת הכתוב "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח" (ויקרא ב, יג), ושואלים: מה שנאמר "תמלח" למאי אתא [למה בא]? ומשיבים, לכדתניא [לכמו ששנויה ברייתא]: "אילו נאמר רק "מנחתך במלח" יכול תבונהו, שיהא כולו מלא במלח? תלמוד לומר: "תמלח" (שם). ומצד אחר, אי [אם] היה נאמר רק "תמלח", יכול שיצא ידי חובה במי מלח בלבד, ולא במלח ממש? תלמוד לומר: "במלח".

ועוד, מה שנאמר: "ולא תשבית מלח" (שם) מלמד — הבא מלח שאינה שובתת, מלח שמצוי תמיד, ואיזו? זו מלח סדומית, שים המלח פולט בגליו בכל יום. ומנין שאם לא מצא מלח סדומית, שמביא מלח איסתרוקנית שנחצב בידי אדם? תלמוד לומר מיד לאחר מכן: "על כל קרבנך תקריב מלח" (שם) להדגיש: "תקריב" — כל מלח שהוא, "תקריב" — מכל מקום, גם מחוצה לארץ, "תקריב" — ואפילו בשבת, "תקריב" — ואפילו בטומאה. עד כאן הברייתא.

ומבארים: מאי [מה פירוש] "יכול תבונהו" האמור בברייתא? אמר רבה בר עולא, הכי קאמר [כך הוא אומר]: יכול יתבוננו, יערבו בו מלח הרבה, כמו שמערבים תבן בטיט. אמר ליה [לו] אביי: אי הכי [אם כך], מדוע השתמש התנא בלשון "תבונהו"? "יתבוננו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אלא אמר אביי: "יכול תבונהו" מובנו — יכול יעשנו יתן עליו מלח כבנין. אמר ליה [לו] רבא: אי הכי [אם כך], "יכול יבננו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אלא אמר רבא: יש להבין את לשון הברייתא כפי שהיא — יכול תבונהו.

ושואלים: מאי [מה פירוש] "יכול תבונהו"? אמר רב אשי: יכול יתן בו טעם בכולו, כבינה הנותנת טעם באדם כולו? תלמוד לומר: "תמלח" שאין בכך צורך, אלא כיצד הוא עושה? מביא את האבר העומד להקרבה ונותן עליו מלח, וחוזר והופכו ונותן עליו שוב מלח, ומעלהו למזבח.

אמר אביי: וכן לקדירה, כשרוצים לבשל בשר וצריך למלוח אותו כדי לספוג ממנו את הדם — די למולחו באופן זה, ולאחר שמדיח את הבשר הריהו ראוי לבישול ואכילה.