ברית אמורה במלח, דברי ר' יהודה, לומר שלעולם לא יפסוק המלח מן הקרבנות. ר' שמעון אומר: נאמר כאן "ברית מלח עולם הוא" (במדבר יח, יט), ונאמר להלן בפנחס: "ברית כהנת עולם" (שם כה, יב), כשם שאי אפשר לקרבנות בלא כהונה, כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח. הרי שמלח מעכב בקרבן, למרות שלא שנה בו הכתוב!

אמר רב יוסף: רב, האומר שמה שלא שנה עליו הכתוב אינו מעכב, כתנא דידן סבירא ליה [כמו התנא במשנה שלנו הוא סבור], שאמר: לא מלח — כשר. אמר ליה [לו] אביי: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, מה שנאמר במשנה שאם לא יצק כשר, נמי [גם כן] תפרש: לא יצק כלל כשר? והרי יציקה בוודאי מעכבת, ששנה בה הכתוב! אלא בהכרח אנו מפרשים: לא יצק כהן אלא זר — כשר; ואם כן, הכא נמי [כאן גם כן] הכוונה היא: לא מלח כהן אלא זר — כשר, אבל לא מלח כלל — פסול!

אמר ליה [לו] רב יוסף: לגבי מליחה אי אפשר לפרש כן, וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח למלוח את הקומץ, שהוצרך התנא לומר שהוא כשר? אלא בוודאי כוונתו שלא מלח כלל.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר לדעת רב: כיון דכתיבא ביה [שכתובה בו] במלח, המלה "ברית" — כמאן דתנא ביה קרא דמיא [כמו ששנה בו המקרא נחשב], שביטוי זה משמעו חיוב מוחלט, שאי אפשר בלעדיו.

ועל עיקרה של הקושיה על רב, שואלים: ולא תנא ביה קרא [וכי לא שנה בו המקרא] במלח? והכתיב [והרי נאמר] ציווי נוסף: "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח" (ויקרא ב, יג)! ומשיבים: הכתוב ההוא אינו נחשב לענין זה, מפני שמיבעי ליה לכדתניא [נצרך לו לדבר אחר, לכמו ששנינו בברייתא]: אילו נאמר רק "וכל קרבן במלח תמלח", שומע אני: אפילו עצים ודם שנקראו גם הם קרבן צריכים מלח?

על כן תלמוד לומר: מנחה ("וכל קרבן מנחתך"), ללמד: מה מנחה מיוחדת שדברים אחרים באין חובה לה לצרכה, שהיא צריכה עצים לצורך הקטרתה — אף כל שאחרים באין חובה לה צריך מליחה, אבל לא עצים עצמם, שאינם זקוקים לעצים, ולא דם שנזרק על קרנות המזבח, ואינו צריך לעצים לשם הקרבתו.

ומציעים, אי [או] נאמר: מה מנחה מיוחדת שמתרת, כלומר, מה קומץ המנחה, שהקטרתו מתירה את השיריים באכילה לכהנים, טעון מלח — אף כל שמתיר טעון מלח, ולפי זה אביא גם דם שגם הוא מתיר את הזבח בהקטרה ובאכילה, שיהא טעון מלח! תלמוד לומר בהמשך הפסוק: "ולא תשבית מלח ברית מעל מנחתך", להדגיש ולמעט: ולא מעל דמך.

ועוד מדייקים: אם מלשון "מנחה" יכול תהא המנחה כולה טעונה מלח, ואף השיריים הנאכלים? תלמוד לומר: "קרבן מנחתך במלח תמלח", לומר שהקרבן של המנחה, הקומץ הקרב על המזבח, הוא הטעון מלח, ואין המנחה כולה טעונה מלח.

ואין לי אלא קומץ מנחה שצריך מלח, מנין לרבות את הלבונה המוקטרת גם היא? וגם אם מרבה אני את הלבונה, שכן היא באה עמה עם קומץ המנחה בכלי אחד, ויש לומר שגם היא בכלל "קרבן מנחתך",

מנין לרבות את הלבונה הבאה בפני עצמה, שאדם רשאי לנדב לבונה להקטרה על המזבח, שגם היא טעונה מלח, וכן לבונה הבאה בבזיכין של לחם הפנים, וכן הקטרת, וכן המנחות שאינן נקמצות:

מנחת כהנים, ומנחת כהן משיח שמביא הכהן הגדול בכל יום, ומנחת נסכים שמביאים עם קרבן עולה ושלמים, וכן אימורי חטאת, החלקים שמוקטרים על המזבח, ואימורי אשם, ואימורי קדשי קדשים (כבשי העצרת), ואימורי קדשים קלים, ואברי עולה, ועולת העוף, מנין שכולם צריכים מלח?

תלמוד לומר: "על כל קרבנך תקריב מלח" (שם) ומלשון "כל" אתה למד שכל הקרב על המזבח טעון מלח. הרי שכתוב זה בענין מלח נדרש לגופו, ולכן אין זה נחשב כ"שנה עליו הכתוב לעכב", ואין להקשות מכאן על דברי רב.

א ודנים בברייתא שהבאנו. אמר מר [החכם]: אין לי אלא קומץ מנחה, מנין לרבות את הלבונה? וגם אם מרבה אני את הלבונה שכן באה עמה בכלי אחד, מנין לרבות הלבונה הבאה בפני עצמה וכו' והקטורת וכו' — תלמוד לומר "על כל קרבנך תקריב מלח". ומקשים: מדוע הוצרכנו לכך? והא [והרי] אמרת בתחילה: מה מנחה מיוחדת שאחרים באין חובה לה, שהיא טעונה עצים — טעונה מלח, אף כל שאחרים באים חובה לו טעון מלח, וגם לבונה ושאר דברים בכלל זה, שגם הם צריכים עצים כדי להקטירם!

ומשיבים: כאשר התנא שואל "אין לי אלא קומץ" וכו' הכי קאמר [כך הוא אומר]: שמא נדרוש את הכתוב "וכל קרבן מנחתך" בדרך אחרת, אימא [אמור] כך: "קרבן" שנאמר שם — כלל הוא, ו"מנחה" — הרי זה פרט, ולפי המידות שהתורה נדרשת בהן, כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט, ואם כן מנחה — אין [כן] צריכה מלח, מידי אחרינא [דבר אחר] — לא, ומנין לרבות לבונה ושאר דברים?

לכך הדר [חזר] הכתוב ואמר: "על כל קרבנך תקריב מלח" — הרי זה חזר וכלל, ואם כן יש לנו כאן כלל ופרט וכלל, ולפי כללי מדרש ההלכה אי (אין) אתה דן ומרחיב את הכלל אלא כעין הפרט, מה הפרט המפורש, מנחה, היא דבר שאחרים באין חובה לה, אף כל שאחרים באין חובה לה טעון מלח.

ומסבירים: אחרים שבאין חובה לה למנחה מאי ניהו [מה הם] — עצים, ואם כן "אף כל שאחרים באים לו חובה" כוונתו לכל דבר שצריך עצים לשם הקטרה.

ושואלים, אימא [אמור] באופן אחר: אחרים שבאין חובה לה למנחה ניהו [מה הם] — לבונה הבאה עם המנחה, ולדרך זו אייתי [הבא] למד במידת "כלל ופרט וכלל" את הדם, שגם הוא יהיה טעון מליחה, דאיכא [שהרי יש] נסכים שבאים חובה עם הקרבן, שעיקר כפרתו היא הדם! ודוחים: נסכים אינם נחשבים כבאים עם הדם, אלא בהדי [יחד עם] האימורין הקרבים על המזבח הוא דאתו [שהם באים], מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אכילה ושתיה של המזבח הם, שעם אכילת הבשר (האימורים) באה שתיית יין (נסכים). ומשיבים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך] הנסכים נחשבים כבאים עם הדם, שלאחר הכפרה הנעשית על ידי הדם באה השמחה ביין!

אלא אפילו כך, אין ללמוד ממנחה שבאה עמה לבונה, לדם שבאים עמו נסכים, שכן לבונה באה עמה (עם המנחה) בכלי אחד, ואילו נסכים אין באין בכלי אחד עם דם הזבח. אבל אם נפרש שאחרים הבאים חובה למנחה הם עצים, ומכאן למדים לכל שבאים לו עצים חובה — מובן הדבר, שהרי עצים כי היכי דמתכשרא בהו [כמו שנעשית מוכשרת על ידם] המנחה — הכי מתכשרא בהו כולהו [כך מוכשרים בהם כל] הקרבנות.

ושואלים, ואימא [ואמור] כך: מה הפרט מפורש, קומץ המנחה, יש בו שני צדדים, גם שאחרים באין חובה לה וגם שהיא מתרת אחרים — אף כל שאחרים באין חובה לה וגם מתרת אחרים טעון מלח, ומאי ניהו [ומה הוא] הדבר שנוסף על ידי כך? לבונה הבאה בבזיכין, שיש בה שני צדדים אלו, שהיא צריכה עצים, וכן דשריא [שהיא מתירה] את הלחם, אבל מידי אחרינא [כל דבר אחר] — לא!

ומשיבים: מדאיצטריך [מכיון שהוצרך הכתוב] "מעל מנחתך" למעט — ולא מעל דמך, שיש לו רק צד אחד של דמיון למנחה, שהוא מתיר כמותה, מכלל הדברים אתה למד דהנך כולהו אתו בחד צד [שהאחרים כולם, שנלמדו ממנחה, באים, נלמדים ממנה בצד אחד] של דמיון, שאם בשני צדדים — לא היה צורך כלל למעט דם. וממשיכים לפרש את הברייתא.

אמר מר [החכם]: "מעל מנחתך" ולא מעל דמך. ושואלים: הרי דבר זה אינו מפורש, ואימא [ואמור] כך: "מעל מנחתך" ולא "מעל איבריך", כלומר, איברי העולה הקרבים על המזבח!

ומשיבים: מסתברא [מסתבר] כי אברים הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות] שיהיו טעונים מלח, ולא דם, מפני שהם דומים למנחה בכמה צדדים שאין בדם, שכן (אשב"נ טמ"א סימן לצדדי הדמיון: א חרים, אי שים, בחוץ, ט ומאה, מעילה

) אחרים באין חובה לה כמותה, שגם הם צריכים עצים כדי להקטירם, מה שאין כן הדם; שהם עולים לאישים (לאש המזבח) כמותה, והדם נזרק על קרנות המזבח; שהם נעשים רק על המזבח בחוץ כמותה, שלא כדם שהוא ניתן גם בתוך ההיכל, כגון בפר ושעיר של יום הכיפורים; וכן שיש בהם איסור אכילת נותר כמותה; שיש בהם איסור אכילה ב

טומאה כמותה, ויש בהם דין מעילה כמותה, מה שאין כן בדם.