הרי זה פיגול, וחייבין עליו כרת על אכילה משיירי המנחה הזו.

זה הכלל: כל הקומץ [או] נותן את הקומץ בכלי, או המוליך את הקומץ בכלי למזבח, או המקטיר את הקומץ על המזבח, אם עשה אחת מעבודות אלו על מנת לאכול דבר שדרכו לאכול, כלומר, השיריים, או על מנת להקטיר דבר שדרכו להקטיר, כלומר, הקומץ או הלבונה, אם עשה על מנת שייאכל או שיקרב חוץ למקומו — הרי זה פסול אבל אין בו כרת, אם על מנת שייעשה כן חוץ לזמנו — פיגול וחייבין עליו כרת, ובלבד שיקריב את המתיר כמצותו, כלומר, שחוץ ממחשבת חוץ לזמנו נעשית עבודת הקומץ, שהיא המתירה את המנחה, כתיקנה. אבל אם לא קרב המתיר כמצוותו, הרי אף שהמנחה פסולה — אין איסור פיגול חל עליה.

כיצד נחשב הדבר שקרב המתיר כמצותו? אם קמץ בשתיקה (בסתם) ואחר כך נתן את הקומץ בכלי, והוליך והקטיר אותו במחשבת חוץ לזמנו; או שקמץ חוץ לזמנו, ונתן בכלי והוליך והקטיר בשתיקה; או שקמץ ונתן בכלי והוליך והקטיר במחשבה חוץ לזמנו — זהו שקרב המתיר כמצותו, וחייבים על אכילת המנחה משום פיגול.

כיצד לא קרב המתיר כמצותו? כאשר היתה שם מחשבה נוספת הפוסלת את הקרבן מלבד מחשבת חוץ לזמנו, כגון: אם קמץ במחשבת חוץ למקומו, ואחר כך נתן בכלי והוליך והקטיר במחשבת חוץ לזמנו; או כגון שקמץ חוץ לזמנו, ונתן בכלי והוליך והקטיר במחשבת חוץ למקומו; או שקמץ ונתן בכלי והוליך והקטיר במחשבת חוץ למקומו — זהו שלא קרב המתיר כמצותו.

וכן מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן שלא לשמן (ודבר זה פוסלן, כמבואר בראש המסכת) ואחר כך נתן בכלי והוליך והקטיר במחשבת חוץ לזמנו; או שקמץ אותן במחשבת חוץ לזמנו, ואחר כך נתן את הקומץ בכלי והוליך והקטיר במחשבת שלא לשמן; או שקמץ ונתן בכלי והוליך והקטיר במחשבת שלא לשמן — זהו שנקרא שלא קרב המתיר כמצותו.

אם עשה אחת מן העבודות על מנת לאכול כזית בחוץ כזית למחר, או כזית למחר כזית בחוץ, וכן אם עשה על מנת לאכול כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר, או כחצי זית למחר כחצי זית בחוץ — בכל אחד מהמקרים האלה פסול ואין בו כרת.

אמר ר' יהודה, לא כך, אלא זה הכלל: אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום, שחישב קודם להקריב או לאכול שלא בזמנו, ואחר כך חישב להקריב שלא במקומו — הרי זה פיגול וחייבין עליו כרת, אם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן — הרי זה פסול ואין בו כרת. וחכמים אומרים: זה וזה, כל שהיתה עוד מחשבה פסולה מלבד מחשבת חוץ לזמנו, בין בתחילה ובין בסוף — הרי זה פסול ואין בו כרת.

א גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים], לדברי האומר: שירים של מנחה שחסרו שנחסר מהם משהו בין הקמיצה לבין ההקטרה של הקומץ, בכל זאת מקטיר קומץ עליהן; וקיימא לן [ומוחזק בידינו] שאותן שירים, אף על פי שמקטיר את הקומץ עליהם, אסורים הם באכילה, מהו דתיהני להו [שתועיל להם] הקטרה זו למיקבעינהו [לקבוע אותם] בפיגול אם נעשתה במחשבה לאוכלם למחר, כמו אם היו מותרים לאכילה?

וכן מהו שתועיל להם ההקטרה לפקינהו [להוציא אותם] מידי מעילה? האם דינם כשיריים שהותרו באכילה, שלאחר שקרב הקומץ והותרו לכהנים שוב אין בהם דין מעילה?

אמר רב הונא, אפילו לשיטת ר' עקיבא שאמר: זריקה של דם הזבח, שמתירה את בשרו באכילה ומוציאה אותו מדין מעילה, מועלת (מועילה) גם לבשר הזבח היוצא מחוץ לעזרה, להוציאו מידי מעילה, למרות שהוא אסור באכילה — הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא ביוצא,

דאיתיה בעיניה [שישנו בעינו], ופסול מחמת דבר אחר הוא, שיצא מחוץ לעזרה. אבל חסרון שיש בשיירי המנחה, דפסולא דגופיה [שפסול של גופו] הוא — לא מהני ליה [לא מועילה לו] הקטרה להוציאם מידי מעילה, וגם לא לקבוע אותם בפיגול.

אמר ליה [לו] רבא: אדרבה [להיפך], אפילו לדעת ר' אליעזר שחלק על ר' עקיבא ואמר: אין זריקה מועלת ליוצא להוציאו מידי מעילה — הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא ביוצא, דליתיה [שאינו נמצא] בפנים כדי שזריקה תועיל לו, אבל חסרון של שיירי המנחה, דאיתיה [שעדיין נמצא] בפנים — מהניא ליה [מועילה לו] הקטרה להוציאם מידי מעילה, ולקבוע אותם בפיגול.

אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה], שגם על שיריים שחסרו חייבים משום פיגול? דתנן [ששנינו במשנה]: הקומץ את המנחה לאכול שיריה בחוץ או כזית משיריה בחוץ וכו' לאכול שייריה למחר או כזית משייריה למחר — פיגול וחייבים עליו כרת, ותני [ושונה] ר' חייא במשנה שלו: הקומץ את המנחה לאכול שייריה, ולא תני [ואינו שונה] "או כזית משייריה".

ויש לברר: מאי טעמא לא תני [מה טעם אינו שונה] גם הוא "או כזית"? לאו [האם לא] משום שבמשנתנו מדובר כגון שחסרו שירים וקמו להו [ועמדו להם] על כזית. וכיון שבמתן כלי בהילוך ובהקטרה, כלומר, כשהוא שונה בהמשך: זה הכלל, כל הקומץ והנותן בכלי והמהלך והמקטיר לאכול את השיריים או להקטיר את הקומץ למחר — פיגול, לא מתני ליה [לא נשנה לו], אינו יכול לשנות: