לא תיהני ליה [תועיל לו] אמלתרא (קורה מיוחדת) להכשירו אם היתה גבוהה מעשרים אמה, דהא [שהרי] היכל אמלתרא הויא ליה [היתה לו] ואפילו הכי [כך] עשרים אמה הוא שהיה גבוה ולא יותר, דתנן [שכן שנינו] במשנה: חמש אמלתראות של עץ מילה היו על גביו של האולם, זו למעלה מזו, וזו למעלה מזו.

ודוחים: והאי מאי תיובתא [וזו מה קושיה היא]? דילמא כי תניא [שמא כאשר נשנתה] ההיא [אותה] ברייתא של אמלתראות, באולם תניא [נשנתה], וגובהו היה ארבעים אמה?

על כך משיבים: והאי מאי קושיא [וזו מה קושיה היא]? דילמא [שמא] תבנית היכל כתבנית אולם?

ומה שהיה בפתחו של זה היה בפתחו של זה, אלמה [ומדוע] אמר ר' אילעא אמר רב עצמו: קורה שרחבה ארבעה טפחים, אף על פי שאינה בריאה (חזקה), הרי זו מכשירה את המבוי. ואם יש לה אמלתרא — אפילו גבוהה יותר מעשרים אמה אינו צריך למעט.

אמר רב יוסף: הלכה זו באמלתרא לא מדברי רב היא אלא מתניתא [ברייתא] היא, ובעצם מאן קתני לה? [מי שנה אותה] ואולי אין זו ברייתא מוסמכת, ואין רב צריך לקבל דברים האמורים בברייתא זו.

אמר אביי: והא [והרי] חמא בריה [בנו] של רבה בר אבוה קתני לה [שנה אותה] ואף אם תיהוי [תהיה] הלכה זו של אמלתרא מתניתא [ברייתא] ותיקשי [ותיקשה] לרב!

— אמר [יכול לומר] לך רב: דל אנא מהכא, מתנייתא מי לא קשיין אהדדי [הוצא אותי ואת שיטתי מכאן, ואולם האם הברייתות עצמן אינן קשות זו על זו]? אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר] כתירוץ — שמחלוקת תנאי [תנאים] היא, לדידי נמי [לי לשיטתי גם כן] מחלוקת תנאי [תנאים] היא.

ואילו רב נחמן בר יצחק אמר: בלא רב מתנייתא אהדדי לא קשיין [הברייתות אינן קשות זו לזו], כי לרבנן [לשיטת חכמים] קורה טעמא מאי [מה טעמה] — משום היכרא [היכר], והאמלתרא אף היא מושכת תשומת לב, והאי דקתני [וזו ששנינו] לגבי גובה המבוי: "יתר מפתחו של היכל" — סימנא בעלמא [סימן סתם] הוא ואין למדים הלכה מצורת פתח ההיכל.

ורב נחמן בר יצחק, הניחא אי לא סבירא ליה הא דרבה, אלא אי סבירא ליה הא דרבה [זה נוח אם אינו סבור, שאין נראית לו שיטתו זו של רבה, אבל אם סבור הוא כשיטתו זו של רבה] שאמר רבה: כתיב [נאמר] "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם" (ויקרא כג, מג) ומכאן למד רבה כי עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסכה, ואם הסוכה גבוהה למעלה מעשרים אמה — אין אדם יודע, משום דלא שלטא ביה עינא [שאין העין שולטת בו], שכן אין אדם נוהג להגביה ראשו להסתכל בגובה כזה, ונמצא שהוא רואה רק את הדפנות, אבל אינו שם לב לעיקרה של הסוכה — לסכך.

אלמא גבי [מכאן שאצל] סוכה נמי בהיכרא פליגי, איפלוגי בתרתי [בענין היכר הם גם כן חולקים, ולחלוק בשתים] למה לי? שגם ר' יהודה, המתיר למעלה מעשרים אמה, סבור כי העין שולטת אף בגובה רב, ואין צורך בשתי מחלוקות גם בסוכה וגם במבוי, שהרי אותו טעם בשתיהן, ולכאורה אפשר לפסוק שטעם מבוי שונה הוא, ועיקרו כדברי רב.

ומשיבים: צריכא [צריך] להשמיענו את שתי המחלוקות, דאי אשמעינן [שאילו היה משמיענו] רק גבי [אצל] סוכה — הייתי אומר בהא קאמר [בזו אמר] ר' יהודה שסוכה גבוהה כשרה, כיון שלישיבה עבידא [היא עשויה] — שלטא ביה עינא [שולטת בה העין], שתוך ישיבה ממושכת בסוכה ודאי יבחין גם בסכך הסוכה. אבל מבוי, שלהילוך עביד [נעשה] — אימא [אמור] שמודה להו לרבנן [להם לחכמים] שאין עינו של המהלך מבחינה בדברים גבוהים כל כך. ואי אשמעינן בהא — בהא קאמרי רבנן, אבל בהך — אימא מודו ליה לר' יהודה, צריכא [ואם היה משמיענו רק בזה במבוי, הייתי אומר: בזה בלבד אמרו חכמים, אבל בזו בסוכה, אמור שמודים לו לר' יהודה מהטעם שהסברנו, על כן צריך] להשמיענו את שתי המחלוקות.

א ושואלים לעיקרו של דבר: מאי [מה היא] אמלתרא? רב חמא בריה [בנו] של רבה בר אבוה אמר: קיני (עיטורים וקישוטים החקוקים בעץ ועשויים כקיני עופות). כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר, אמרי במערבא: פסקי דארזא [אומרים בארץ ישראל שאלה הם כלונסאות של ארז].

ומבררים: מאן דאמר פסקי דארזא [מי שאומר שאמלתראות הן כלונסאות של ארז], כל שכן שמתיר קיני [חקיקה], שכן קורה המגולפת בתבניות מעוררת שימת לב, ויש בה היכר אפילו בגובה רב. אולם, מאן דאמר קיני, אבל פסקי דארזא — לא [מי שאומר שאמלתרא היא חקיקה, אבל כלונסאות של ארז — לא].

ולגופה של שיטה זו מבררים: ומאן דאמר פסקי דארזא [ומי שאומר כלונסאות של ארז] מאי טעמא [מה טעמו] — משום דנפיש משכיה, [שמרובה אורכה], ולכן שמים לב אליהם. אולם, והא והרי סוכה דנפיש משכיה, וקאמרי רבנן [שמרובה אורכה, ואמרו חכמים] שלא יגביה למעלה מעשרים אמה!

אלא טעם הדבר הוא: כיון שהארז דקא חשיב — אית ליה קלא [שחשוב — יש לו קול ופרסום], ואנשים העוברים במבוי מתבוננים בקורה חשובה כגון זו, אף כשהיא גבוהה.

ב נתעוררה שאלה: אם היתה מקצת קורה של מבוי בתוך עשרים אמה לקרקע, ומקצת קורה למעלה מעשרים, וכן מקצת סכך של סוכה בתוך עשרים אמה, ומקצת סכך למעלה מעשרים האם כשר או פסול? אמר רבה: במבוי — כשר, בסוכה — פסול.

ושואלים: מאי שנא [מה שונה] שבמבוי כשר — משום דאמרינן קלוש [שאומרים אנו: חתוך] את עובי הקורה שלמעלה מעשרים. כלומר, נחשוב להלכה כאילו לא היה קיים חלק זה, אולם אם כן הרי סוכה נמי לימא קלוש [גם כן אמור: חתוך] את הסכך שמעל לעשרים.

ומשיבים: אי קלשת הויא לה [אם תחתוך תהיה זו] חמתה מרובה מצילתה של סוכה. שהרי אם תסיר את חלק הסכך שמעל לעשרים, ישאר בה רק מעט סכך, ותיפסל הסוכה מן הטעם שאין סככה מספיק כדי להצל.

ודוחים: הכא נמי, אי קלשת — הויא לה [כאן גם כן בקורה, אם תחתוך — תהיה זו] קורה רופפת וחלשה הניטלת (נופלת) ברוח הנושבת. וקורה כעין זו אינה מתירה. אלא על כרחך, שאנו מחשיבים את החלק הנותר כאילו היה חזק, ונעשו כשפודין של מתכת, שאינם ניטלים ברוח אפילו הם דקים. ואם עלינו לקבל הנחות מעין אלו, הכא נמי [כאן גם כן] — בסוכה, על כרחך נעשית כאילו צילתה מרובה מחמתה!

על כן מסבירים את שיטת רבה באופן אחר. אמר רבא מפרזקיא: סוכה שליחיד היא, ושמא יינטל לגמרי מקצת הסכך שלמטה מעשרים ויישאר רק זה שלמעלה מעשרים, שאינו מכשיר את הסוכה — לא מדכר [אינו נזכר], מבוי שהוא של רבים — מדכרי אהדדי [מזכירים הם זה לזה].

רבינא אמר טעם אחר: סוכה כיון שמצוותה דאורייתא [מן התורה] — אחמירו [החמירו] בה רבנן [חכמים], מבוי כיון שעיקרו דרבנן [מדברי חכמים] — לא אחמירו ביה רבנן [החמירו בו חכמים].

רב אדא בר מתנה מתני להא שמעתא דרבה איפכא [היה שונה את ההלכה הזו של רבה להיפך], שאמר רבה: במבוי — פסול, בסוכה — כשירה! וכל הנימוקים שנאמרו בענין זה יש איפוא להופכם.

ששואלים: מאי שנא [מה שונה] סוכה שהיא כשירה — דאמרינן קלוש [שאנו אומרים: חתוך], במבוי נמי [גם כן] — לימא קלוש [נאמר חתוך]!

ומשיבים: אי קלשת, הוי לה [אם אתה חותך, הרי זו] נעשית קורה הניטלת ברוח. ודוחים: הכא נמי — אי קלשת הויא לה [כאן בסוכה גם כן אם אתה חותך הרי היא נעשית] — חמתה מרובה מצילתה! אלא על כרחך, בסוכה, נעשית כאילו צילתה מרובה מחמתה, הכא נמי [כאן במבוי גם כן] על כרחך נעשו שיירי הקורה כשפודין של מתכת!

אמר רבא מפרזקיא: סוכה שליחיד היא — רמי אנפשיה ומדכר מטיל את החובה על עצמו ונזכר לבדוק], מבוי שלרבים היא — סמכי אהדדי, ולא מדכרי [סומכים זה על זה, ואינם מזכירים], דאמרי אינשי — קדרא דבי שותפי, לא חמימא ולא קרירא [שכן אומרים אנשים פתגם זה: קדירה של שותפים, אינה חמה ואינה צוננת], שבכל דבר השייך לשניים, סומך אדם על חבירו, שהוא יעשה, ולכן אף אחד אינו עושה.

רבינא אמר: סוכה שעיקרה דאורייתא [מן התורה] — לא בעי [אינה צריכה] חיזוק מדברי חכמים, והקלו בה. מבוי שהוא דרבנן [מדברי חכמים] — בעי [צריך] חיזוק.

מכיון שנאמרו בדבר שתי נוסחאות סותרות, שואלים: מאי הוי עלה? [מה היה עליה] על בעיה זו, אם מקצת הסכך והקורה עולים על שיעור הגובה, הלכה למעשה? רבה בר רב עולא אמר: זה וזה במבוי ובסוכה — פסול. רבא אמר: זה וזה כשר.