ב,א א משנה כאשר מביא אדם מנחה למקדש, הכהן קומץ חלק ממנה בידו, מניחו בכלי שרת מוליכו למזבח ומקטירו, ומאותה שעה הותרו השיריים באכילה לכהנים, והבעלים יצאו ידי חובתם. וביחס לכך אומרת המשנה: כל המנחות שנקמצו שלא לשמן שהכהן קמץ ממנחה אחת לשם סוג אחר של מנחה, וכגון שקמץ ממנחה הנעשית בתנור (ויקרא ב, ד) לשם מנחה הנעשית במחבת (שם ה) — כשירות להקרבה, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה שהיתה מוטלת עליהם באותה מנחה, ולשם כך הם צריכים להביא מנחה אחרת. חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות (מנחת הסוטה) שאם קמצן שלא לשמן — פסולות לגמרי.

מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן שלא לשמן, או נתן את הקומץ בכלי שלא לשמן, או הלך (הוליך) את הכלי ובו הקומץ, וכן אם הקטיר את הקומץ שלא לשמן, או אפילו עשה זאת בתחילתו לשמן ובסופו שלא לשמן, או שלא לשמן ולשמן — הרי הם פסולות.

כיצד הוא לשמן ושלא לשמן? כגון שקומץ לשם מנחת חוטא ולשם מנחת נדבה, שלא לשמן ולשמן — שקומץ לשם מנחת נדבה ולשם מנחת חוטא.

ב גמרא שואלים על לשון המשנה: למה לי למיתנא [לו לשנות] "אלא שלא עלו לבעלים"? ליתני [שישנה]: ולא עלו לבעלים לשם חובה!

ומשיבים, הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו]: לבעלים הוא שלא עלו לשום חובה, הא [אבל] המנחה גופה [עצמה] כשרה לגמרי, ולכן אסור לשנויי [לשנות בה] שינוי אחר, וכגון שאם קמצה שלא לשמה — אסור גם להקטיר אותה שלא לשמה. כדברי רבא, שאמר רבא: עולה ששחטה שלא לשמה — אסור לזרוק דמה שלא לשמה.

ומקורו של דין זה, איבעית אימא [אם תרצה אמור] מן הסברא, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] מן קרא [מקרא]. ומפרטים, איבעית אימא [אם תרצה אמור] סברא: וכי משום דמשני [שמשנה] בה שינוי אחד, כל הני לישני בה וניזיל [כל אלה ישנה בה וילך]?

ואיבעית אימא קרא [ואם תרצה אמור מקרא], שנאמר: "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך" (דברים כג, כד), ויש לתהות: כיון שהוא אומר "אשר נדרת" אם כן מדוע הוא קורא לו נדבה? הלוא נדר הוא! כיצד קרי ליה [קורא הוא לו] נדר וקרי ליה [וקורא לו] אחר כך נדבה! אלא כך יש להבין: אם כמה (כמו) שנדרת עשית ולא שינית — יהא זה נדר כלומר, תצא ידי חובת הנדר, ואם לאו [לא] עשית כמו שנדרת, אלא שינית בו — לא תצא בו ידי חובתך, אלא יהא קרבן נדבה;