שהכניסה לפנים, וחזר והוציאה לחוץ, מהו דינה לענין שינהגו בה מעתה כדין קדשי במה גדולה? וצדדי השאלה, מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כיון דעיילא [שנכנסה] כבר קלטה לה מחיצתא [קלטה אותה המחיצה], ומעתה נוהגים בה כל דיני במה גדולה, או דלמא [שמא] אומרים אנו: כיון דהדר הדר [שחזרה לחוץ חזרה], לדיני במת יחיד.

ושואלים: לאו היינו פלוגתא [האם אין זו המחלוקת] של רבה ורב יוסף? דתנן [שכן שנינו] במשנה בראש מסכת מעילה: קדשי קדשים, כגון חטאת ואשם, ששחטן שלא כהלכתם בצפון העזרה, אלא בדרום, ונפסלו בכך — מועלין (יש דין מעילה) בהן, וכן למרות שאין מעלים אותם על המזבח, אם קרה ועלו למזבח — לא ירדו.

ואיבעיא להו [ונשאלה להם, ללומדים]: אם ירדו מן המזבח מהו שיחזרו ויעלו? רבה אמר: לא יעלו, ורב יוסף אמר: יעלו. הרי שבשאלה זו עצמה נחלקו, האם דבר שאינו ראוי להקרבה בתחום קדושה מסויימת, חלים עליו דיני אותה קדושה, אף שיצא מגבולותיה!

ודוחים: אין זו בהכרח אותה מחלוקת, שכן עדיין יש מקום שתיבעי [תישאל] שאלה זו לדעת רבה, ויש מקום שתיבעי [תישאל] לדעת רב יוסף. ומפרטים: תיבעי [תישאל] לדעת רבה, שכן עד כאן לא שמענו קאמר [שאומר] רבה שקדשי קדשים ששחטם בדרום, שאם עלו וירדו — שוב לא יעלו, אלא דווקא במזבח, משום שהמזבח מתחילתו, דחזי ליה [מה שראוי לו] הוא מקדש, ומה שלא חזי [ראוי] לו, הוא לא מקדש. אבל מחיצה של במת ציבור אינה כמזבח לענין זה, שהרי אף על גב [אף על פי] שהקרבן שהוקדש לבמת היחיד הוא בגדר שלא חזי ליה [ראוי לה], בכל זאת — קלטה [קולטת] אותו, והוא קרב שם, ולכן חלים עליו דיניה גם אם יצא משם.

או להיפך, דלמא [שמא] בעיה זו בענין עולת במת יחיד הריהי נשאלת אפילו לרב יוסף, שכן עד כאן לא שמענו שקאמר [שאומר] רב יוסף התם [שם], לענין קדשי קדשים ששחטם בדרום, שאף אם ירדו מהמזבח חוזרים ומעלים אותם, אלא משום דחד מקום [שמקום אחד] הוא, שהמזבח והבשר שהורד ממנו מצויים שניהם בעזרה, אבל הכא [כאן, בשאלת ר' זירא] דתרי [ששני] מקומות נפרדים נינהו [הם], במת היחיד ומקום הבמה גדולה — לא ינהגו בה דיני במה גדולה אם חזרה ויצאה לחוץ. או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה], וכשיטות רבה ורב יוסף בזה כן שיטותיהם בזה? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ואומרים: מילתא דפשיטא ליה [דבר שפשוט לו] לרבה בחד גיסא [בצד אחד], שלא יחזרו ויעלו למזבח, ולרב יוסף בחד גיסא [בצד אחר], שיחזרו ויעלו למזבח, מיבעי ליה [היה מסופק לו] לר' ינאי, דבעי [שכן שאל] ר' ינאי: אברי עולת במת יחיד שעלו למזבח וירדו, מהו דינם? ומעירים: היכא [במקום] שעדיין לא משלה בהן האור שלא אחזה האש באיברי העולה, לא תיבעי [תישאל] לך שבוודאי אינם חוזרים ועולים, כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה הרי זה היכא [במקום] שמשלה בהן האור, מאי [מה] דינה? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] במקומה.

א ועוד בדיני במת יחיד, איתמר [נאמר]: שחיטת קדשים בלילה בבמת יחיד מה דינה? רב ושמואל נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: כשרה, וחד [ואחד מהם] אמר: פסולה. ומסבירים: קא מיפלגי [חלוקים הם] באופן התירוץ לסתירה שהראה ר' אלעזר, שכן

ר' אלעזר רמי קראי אהדדי [השליך, הראה סתירה בין שני מקראות זה על זה], כתיב [נאמר] בתוך סיפור מלחמת שאול בפלשתים: "ויעט העם אל השלל ויקחו צאן ובקר ובני בקר וישחטו ארצה ויאכל העם על הדם. ויגידו לשאול לאמר הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם ויאמר בגדתם גלו אלי היום אבן גדולה" (שמואל א יד, לב — לג), ועשאה במה כדי לשחוט ולהקריב עליה. הרי שהקפיד שאול שהשחיטה תיעשה ביום ולא בלילה ("גולו אלי היום"), אף שהיה הדבר בבמת יחיד ולא בבמת ציבור (שהרי בתוך כדי מלחמה היו).

ואולם כתיב [נאמר] מיד לאחר מכן: "ויאמר שאול פצו בעם ואמרתם להם הגישו אלי איש שורו ואיש שיהו ושחטתם בזה ואכלתם ולא תחטאו לה' לאכול על הדם ויגשו כל העם איש שורו בידו הלילה וישחטו שם". (דם לד), הרי שהשחיטה נעשתה בלילה, ולא ביום!

וביישוב סתירה זו נחלקו רב ושמואל, מר משני [חכם זה מתרץ]: כאן ששחטו בלילה, מדובר בחולין, כאן שהקפיד שאול שלא ישחטו בלילה, מדובר בקדשים, ונמצא שלדעת חכם זה אף בבמת יחיד אין עבודה אלא ביום. ואילו מר משני [וחכם זה מתרץ]: שני המקראות עוסקים בשחיטת קדשים, אלא שכאן שהקפיד שאול על שחיטה ביום — מדובר בקדשי במה גדולה, כאן ששחטו בלילה, מדובר בקדשי במה קטנה.

ב איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדין עולת במת יחיד, רב אמר: אין טעונה הפשט עורה וניתוח איבריה, כדין מעשה עולה הכתוב בתורה (ויקרא א, ו), ור' יוחנן אמר: טעונה הפשט וניתוח. ומסבירים: קא מיפלגי [הרי הם חלוקים] בכוונת דברי ר' יוסי הגלילי, דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' יוסי הגלילי אומר: עולה שהקריבו ישראל במדבר, בהר סיני, קודם שהוקם המשכן — אין טעונה הפשט וניתוח, לפי שאין דין הפשט וניתוח בעולה נוהג אלא מאהל מועד ואילך, שהרי רק באהל מועד נאמר דין זה (ויקרא א, ו).

ובכך נחלקו, מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור]: מאהל מועד ואילך חייבים בהפשט וניתוח, לא שנא [אינו שונה] אם היה זה בבמה גדולה ולא שנא [ואינו שונה] אם היה זה בבמה קטנה. ומר סבר [וחכם זה, רב, סבור]: בבמה גדולה — אין [כן] נוהג דין זה, ואילו בבמה קטנה — לא נוהג.

ומעירים: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן, שכך שנינו: מהם הדברים שבין במה גדולה לבמה קטנה? יש חיוב שיהיו קרן וכבש ויסוד וריבוע במזבח של במה גדולה, ואין קרן ויסוד וכבש וריבוע בבמה קטנה; כיור וכנו בבמה גדולה, ואין כיור וכנו בבמה קטנה; תנופת חזה ושוק של שלמים הניתנים לכהן. בבמה גדולה, ואין חזה ושוק בבמה קטנה.

ואולם יש דברים אחרים ששוותה במה גדולה לבמה קטנה: שחיטה נוהגת הן בבמה גדולה והן בבמה קטנה; הפשט וניתוח של עולה נוהגים הן בבמה גדולה והן בבמה קטנה; זריקת דם הקרבנות שהוא מתיר את הבשר לאכילה, ומפגל (שאם חשב הכהן מחשבת אכילה או הקרבה חוץ לזמנו בשעת עבודת הדם הרי זה מפגל את הקרבן) — נוהגים הן בבמה גדולה והן בבמה קטנה; וכן דין המומין הפוסלים את הקרבן מהקרבה, ודין זמן מוגבל לאכילת הקרבנות, נוהגים הן בבמה גדולה והן בבמה קטנה.

ג ועוד שנינו במשנתנו לאחר שנמנו ההבדלים שבין במת ציבור לבמת יחיד: אבל דין הנותר מהקרבן לאחר זמנו, שטעון שריפה, והאוכלו חייב כרת. ודין הזמן מחשבת חוץ לזמנו, שמפגלת את הקרבן, ודין הטמא שפסול לעבודה ואסור באכילת הקרבנות, שוין שנוהגים בזה ובזה.

ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מנין לעשות זמן בבמה קטנה שיהא הקרבן נפסל אם נותר לאחר זמן אכילתו, כדינו בבמה גדולה? אמרה תורה: לן, כלומר, נותר, דינו שישרף, וכן גם הפיגול (שחשב עליו הכהן בשעת עבודה לאוכלו חוץ לזמנו) אמרה התורה שישרף, ומעתה יש עוד להשוות ביניהם, ולומר: מה פיגול פסול בבמה של יחיד, אף הלן (נותר) פסול בבמה של יחיד.

או כלך [לך] לדרך זו, ואמור כך: דהא [שהרי] אמרה תורה בדין הקדשים במקדש: לן ישרף, וגם יוצא אל מחוץ לעזרה, אמרה תורה שישרף. ומעתה, מה יוצא כשר בבמה של יחיד, שהרי אין לה תחום מוגדר — אף הלן הריהו כשר בבמה, ונסיק איפוא שאין דין זמן בבמת יחיד. ומשיבים: ולאו [וכי לא] קל וחומר הוא, מדינם של קרבנות העופות, שהזמן פוסל בבמת יחיד?