דכתיב [שכן נאמר]: "והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה בחברון מלך שבע שנים ובירושלים מלך שלשים ושלש שנים" (מלכים א ב, יא), ובשנה שמלך בירושלים העלה את הארון מקרית יערים לירושלים. והרי אלו עשרים השנה ששהה הארון בקרית יערים. ועליהן יש להוסיף את שלשים ושלש שנות מלכות דוד בירושלים (מלכים א ב, יא). הרי אלו חמישים ושלש שנים מאז חורבן שילה, ובכל אלו השנים היה המשכן בנוב ואחר כך בגבעון, וגם בתחילת מלכות שלמה (ראה מלכים א ג, ד).

ובבניית המקדש בימי שלמה כתיב [נאמר]: "ויחל לבנותו בשנת ארבע למלכותו" (ראה דברי הימים ב ג, ב), ובאותה שנה מלאו ארבע מאות ושמונים שנה מיציאת מצרים (מלכים א ו, א). ואם נפחית מארבע מאות ושמונים שנה אלו את ארבעים שנות המדבר, וארבע עשרה שנות המשכן בגלגל (לפני משכן שילה), ואת חמישים ושבע שנות המשכן בנוב ובגבעון (לאחר משכן שילה), ובסך הכל מאה ואחת עשרה שנה, נמצא שנשתיירו לשילה שלש מאות ושבעים חסר אחת.

א שנינו במשנתנו כי משעה שחרבה שילה ובאו לנוב ולאחר מכן לגבעון הותרו הבמות, וקדשים קלים נאכלים בכל ערי ישראל. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? דתנו רבנן [שכן שנו חכמים]: נאמר לבני ישראל כי כשייכנסו לארץ יהיו מותרים בהקרבה בבמות "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" (דברים יב, ט), שאז יהיו אסורים בכך.

ופירושן של לשונות אלה: "אל המנוחה" — זו שילה, "אל הנחלה" — זו ירושלים. ויש לשאול: למה חלקן בשני ביטויים "אל המנוחה" ו"אל הנחלה"? כדי ליתן היתר להקריב בבמות, בזמן שבין זה לזה, ומכאן להיתר הבמות בתקופת נוב וגבעון.

אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן: מעשר שני נמי ליתני [גם כן שישנה] התנא במשנתנו! אמר ליה [לו] ר' יוחנן: מעשר שני, בגזירה שווה "שם" "שם" מארון קא ילפי [למדים], שבמעשר שני נאמר "ואכלתם שם" (דברים יב, ז), ובארון נאמר: "ושמת שם את ארון העדות" (שמות מ, ג). כיון שארון לא הוה [היה] בנוב ולא בגבעון אלא בקרית יערים, מעשר נמי לא הואי [גם כן לא היה] נאכל.

הקשה ריש לקיש: אי הכי [אם כך], שזהו המקור לדין זה, לגבי פסח ושאר קדשים נמי, שאין חולק שהיו נאכלים שם, [גם כן] נאמר שגם הם, "שם" "שם" מארון ילפי [למדים], וכיון שארון לא הוה [היה] בנוב ובגבעון אינהו נמי לא הוו [הם גם כן לא היו]!

אמר ליה [לו]: אלא דאמר לך הא [החכם שאומר לך דבר זה], כלומר, משנתנו, ממנה דייקת שמעשר שני אינו נאכל אף בנוב וגבעון, מני [כשיטת מי היא]? שיטת ר' שמעון היא, שאמר: אף צבור לא הקריבו בבמה גדולה, כגון נוב וגבעון, אלא פסח וחובות הקבוע להן זמן, אבל חובות שאין קבוע להם זמן הכא והכא [כאן וכאן], גם בבמה קטנה וגם בבמה גדולה לא קרב [קרבו]. ובכלל זה מעשר בהמה, שחובות שאין קבוע להן זמן הוא. והרי איתקש [והוקש] מעשר דגן למעשר בהמה, ומכיון שמעשר בהמה אינו קרב באותה שעה, אף מעשר שני אינו נאכל שם.

ושואלים: מכלל הדברים אתה למד שלדעת ר' יהודה הסבור שגם חובות שלא קבוע להם זמן קרבו בבמה גדולה, קרב מעשר שני ומעשר בהמה? ומשיבים: אין [כן], דהאמר [שהרי אמר] רב אדא בר מתנה: מעשר שני ומעשר בהמה נאכלין בנוב וגבעון לדברי ר' יהודה. ושואלים: והא בעי [והרי צריך] בירה, כלומר, צריך בית מקדש, ולא רק אוהל, שאליו באים לאכילת המעשר! משיבים: ולאו תני [וכי לא שנה] רב יוסף ברייתא זו שנאמר בה: שלש בירות הן: שילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים? הוא תני לה [שנה אותה] והוא אמר לה [פירש אותה]: מדובר שם לענין אכילת מעשר שני, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יהודה.

ב שנינו במשנתנו כי משעה שבאו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר, והיא היתה "נחלה". ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: נאמר בהיתר הבמות "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" (דברים יב, ט), ופירושם של לשונות אלה: "מנוחה" — זו שילה, "נחלה" — זו ירושלים. וכן

אומר הכתוב בנבואה על ירושלים: "עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי... היתה לי נחלתי כאריה ביער" (ירמיהו יב, ז — ח), ועוד שם בדברי הנבואה על ירושלים אומר הכתוב: "העיט צבוע נחלתי לי העיט סביב עליה" (ירמיהו יב, ט), אלו דברי ר' יהודה.

ואילו ר' שמעון אומר: "מנוחה" — זו ירושלים, "נחלה" — זו שילה, וראיה לדבר, שכן הכתוב אומר על ירושלים: "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה" (תהלים קלב, יד), ומנין שהכתוב מדבר בירושלים — שכן הוא אומר בפסוק הקודם: "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו" (תהלים קלב, יג).

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר, ר' יהודה]: "מנוחה" זו שילה — היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "אל המנוחה ואל הנחלה", כסדר הזמנים, שהרי קדמה שילה לירושלים. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר, ר' שמעון] ש"מנוחה" — זו ירושלים, "נחלה" — זו שילה, אם כן "אל הנחלה ואל המנוחה" מיבעי ליה [צריך הוא לומר]! ומשיבים: הכי קאמר [כך אומר] הכתוב: כשתיכנסו לארץ עדיין מותרים אתם בבמות, משום שלא מיבעיא [נצרכה לומר] שאל ה"מנוחה", שהיא המקדש בירושלים, עדיין לא מטיתו [הגעתם], אלא אפילו ל"נחלה", שהיא המשכן בשילה, נמי [גם כן] עדיין לא מטיתו [הגעתם].

ג ובענין זה של "מנוחה" ו"נחלה" האמורות בכתוב "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" (דברים יב, ט). שנינו עוד דעות תנאים, שכן תנא דבי [שנה חכם בית המדרש] של ר' ישמעאל: זו וזו, הן "מנוחה" והן "נחלה", הריהן כינויים לשילה. ואילו ר' שמעון בן יוחי אומר: זו וזו הריהן כינויים לירושלים. ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר, ר' יהודה] ש"מנוחה" — זו