נמצאו איפוא גם זבין וגם טמאי מתים משתלחין חוץ למחנה אחת שהוא מחנה שכינה בלבד, ומותרים שניהם (כדינם) במחנה ישראל. ואולם הרי התורה אמרה בדין שילוח מחנות של טמאים: "אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה, ג), ובאה לשון כפולה זו לומר:

תן מחנה מיוחד לזה לשילוחם של טמאי מתים (שהם מותרים במחנה לויה ואסורים רק במחנה שכינה), ותן מחנה לזה לשילוחם של זבים (שהם מותרים במחנה ישראל ואסורים במחנה שכינה ובמחנה לויה). ואם לא היה במשכן שילה מחנה לויה, נמצאו איפוא הזבים וטמאי המתים שניהם משולחים רק ממחנה אחד, ואין הבחנה ביניהם.

אמר ליה [לו] רבא אלא מאי [מה] אתה אומר בפירוש הדברים, שמחנה ישראל לא הואי [היה] במשכן שילה? אם כן נמצאו איפוא הזבין וגם המצורעין משתלחין שניהם למקום אחד, שהוא מחוץ למחנה לויה, ואילו התורה אמרה על המצורע: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו), ולשון זו "בדד" באה להורות שלא ישב טמא אחר עמו!

אלא יש לומר, מכח זה, כי לעולם כולהו תלתא הוו [כל שלוש המחנות היו] במשכן שילה, ומאי [ומה פירוש] מה ששנינו שבשילה "לא היו אלא שתי מחנות"? הכוונה היא לענין קליטה, שבמשכן שילה לא היה מחנה לויה קולט את הרוצח בשגגה. ותוהים: האם מכלל תירוץ זה ניתן להסיק כי במשכן שבמדבר הואי קלטה [היתה קולטת] מחנה לויה את הרוצחים?

ומשיבים: אין [אכן כן], והא תניא [והרי שנויה ברייתא] על האמור בדין עיר מקלט לרוצח בשגגה: "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות כא, יג), אמר הקדוש ברוך הוא למשה "ושמתי לך מקום" להשמיעו כי עוד בחייך יהיה הדבר, ואף לפני שיכנסו ישראל לארץ. ואמר לו: "לך מקום" — שזה הוא מקומך עתה, שהוא מחנה לויה. ועל אותו מקום נאמר "אשר ינוס שמה", נמצא הכתוב מלמד שמגלין את הרוצח בשגגה גם במדבר, ולהיכן גולין? למחנה לויה. ואף בלויים הדין כן, שהם גולים למחנה לויה.

מכאן אמרו חכמים: בן לוי שהרג בשגגה, וחייב הוא בגלות — גולה מפלך לפלך, כלומר, מעיר לויים אחת לעיר אחרת. ואם גלה למקום אחר בפלכו — גם פלכו קולטו.

ושואלים: מאי קרא [מהו המקרא] המלמד על כך? אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: נאמר בדין עיר מקלט לרוצח בשגגה "כי בעיר מקלטו ישב" (במדבר לה, כח) — עיר שקלטתו כבר.

א שנינו במשנתנו כי מש באו לגלגל הותרה ההקרבה בבמות יחיד. ובפרטי ענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: כל קרבן שהוא נידר ונידב (שבא בנדר או בנדבה) — היה קרב בבמה של יחיד, וכל קרבן שאין נידר ונידב אלא חובה — אין קרב בבמה של יחיד. וכיון שכך, מנחה (סתם, שהיא באה נדבה) וקרבנות נזירות, שהם בגדר נדרים, שהרי אין אדם חייב להיות נזיר — קריבין בבמה. אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: לא קרבו בבמת יחיד אלא עולות ושלמים בלבד, אבל לא מנחה ונזירות.

ר' יהודה אומר: כל קרבן שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר — מקריבין אותו גם באהל מועד שבגלגל, ומה אם כן, ההבדל שבין אהל מועד שבמדבר לבין אהל מועד שבגלגל? שבזמן אהל מועד שבמדבר לא היו במות יחיד מותרות, והיו חייבים להקריב רק במשכן, ואילו בזמן אהל מועד שבגלגל היו הבמות מותרות. ומכל מקום גם כאשר עושה בבמתו שבראש גגו, עדיין לא היה מקריב עליה אלא עולה ושלמים.

וחכמים אומרים: כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר — מקריבין גם באהל מועד שבגלגל, וכאן וכאן, בין בגלגל ובין בבמת היחיד — לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים בלבד, ולא קרבנות אחרים. ר' שמעון אומר: אף צבור לא הקריבו בבמת הציבור שבגלגל כל קרבנותיהם, אלא פסחים