א משנה מבוי (סימטא, רחוב צר) הסגור משלושה צדדים, מותר לטלטל בו בשבת על ידי הנחת קורה בגובה פתחו. במקרה שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה — ימעט גובה זה, באופן שיהא פחות מעשרים אמה. ר' יהודה אומר: אינו צריך למעט, כיון שאף בגובה זה מתירה הקורה את הטלטול במבוי.

ואם היה פתח המבוי רחב יותר מעשר אמות — ימעט. ואם יש לו למבוי צורת הפתח, כלומר, שיש בשני צידיו שני עמודים, ועליהם עמוד נוסף, והרי זה כדלת שיש לה שתי מזוזות ומשקוף על גביהן, אף על פי שהוא רחב מעשר אמות — אין צריך למעט, שכן הפתח מכשיר את המבוי בטלטול בשבת, אפילו הוא רחב ביותר.

ב גמרא תנן התם [שנינו במשנה שם במסכת סוכה]: סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה — פסולה, ור' יהודה מכשיר. ההלכות דומות איפוא בעיקרן, אלא שהן שונות בסגנונן. ושואלים על כך: מאי שנא גבי [במה שונה אצל] סוכה דתני [ששנה בה במשנה לשון] "פסולה" וגבי [ואצל] מבוי תני תקנתא [שנה לשון תקנה שימעט]?

ומשיבים: סוכה, כיון שמצוותה דאורייתא [מן התורה], תני [שנה] בה "פסולה", שכן אם לא עשאה כראוי אינה מצווה. ואילו היתר מבוי, שכל עיקרו הוא דרבנן [מדברי חכמים], תני תקנתא [שנה תקנה], שהרי היתר המבוי אינו אלא לתקנה, ואינו מצוה מן התורה.

ואיבעית אימא: דאורייתא נמי תני תקנתא [ואם תרצה אמור הסבר אחר: בדברים שמן התורה גם כן שונה במשנה תקנה] אלא, בענין סוכה דנפישין מיליה [שמרובים דבריו, הלכותיו] — פסיק ותני [פסק ושנה] "פסולה", שהרי לא די בהכשר סוכה שתהיה בגובה המתאים, אלא דרוש שיהא בה שטח מספיק ודפנות וסכך כהלכתם. ואילו מבוי דלא נפישי מיליה [שאין מרובים דבריו, הלכותיו] — תני תקנתא [שנה תקנה], שאם ימעטו את גובה הקורה, יותר המבוי בטלטול.

ג אמר רב יהודה אמר רב: חכמים לא למדוה להלכה זאת שפתח הגבוה למעלה מעשרים אמה אינו קרוי פתח, אלא מפתחו של היכל שבמקדש. ור' יהודה לא למדה לשיטתו, שאף הגבוה משיעור זה קרוי פתח, אלא מפתחו של אולם שבמקדש.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: פתחו של היכל גבהו עשרים אמה ורחבו עשר אמות, ושל אולם גבהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמות.

ושניהן חכמים ור' יהודה מקרא אחד דרשו: "וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אהל מועד וזרקו בני אהרן הכהנים את הדם על המזבח סביב" (ויקרא ג, ב) דרבנן סברי [שחכמים סברו]: קדושת היכל לחוד, וקדושת אולם לחוד. שיש הבדל בדרגות הקדושה בין היכל ואולם, ועיקרו של המקדש בהיכל הוא ולא באולם. וכי כתיב [וכאשר נאמר] "פתח אהל מועד" — אהיכל כתיב [על פתח ההיכל נאמר] ומכאן נלמד שהמושג 'פתח' מתייחס על פי הכתוב לפתחו של היכל בלבד, שגובהו עשרים אמה, והגבוה מזה איננו יודעים אם קרוי פתח כלל.

ואילו ר' יהודה סבר: היכל ואולם, קדושה אחת היא. וכי כתיב [ומה שנאמר] "פתח אהל מועד" אתרוייהו הוא דכתיב [על שניהם הוא שנאמר], והמושג 'פתח' יכול להתייחס גם לפתח גדול יותר.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור הסבר אחר]: לר' יהודה נמי [גם כן] קדושת אולם לחוד וקדושת היכל לחוד. והכא היינו טעמא [וכאן זהו הטעם] של ר' יהודה — שמצירוף לשונם של כמה פסוקים יחד כתיב [נאמר מתקבל הביטוי] "אל פתח אולם הבית", נמצא שפתח האולם קרוי אף הוא במקרא 'פתח', ומשיעורו אנו למדים.

ורבנן [וחכמים] אומרים: אי הוה כתב [אילו היה נאמר] "אל פתח אולם" — היה זה כדקאמרת [כמו שאמרת], השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] "אל פתח אולם הבית" הרי אנו מבינים: פתחו של הבית הפתוח לאולם, והוא ההיכל, ומשיעור פתחו נלמד.

ומקשים על תחילתה של הראייה: והא כי כתיב האי [והרי כאשר נאמר ביטוי זה "פתח אוהל מועד"] במשכן כתיב [נאמר]! וכיצד למדים אנו דברים האמורים במקדש מדברים האמורים במשכן?

ומשיבים: אשכחן [מוצאים אנו] משכן דאיקרי [שנקרא] מקדש, ומקדש דאיקרי [שנקרא] משכן, והלכותיהם נלמדות זו מזו. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] שמשכן ומקדש אחד הם לענין הלכה, הא [הלכה זו] שאמר רב יהודה אמר שמואל: שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל שבמקדש — פסולין, שנאמר "ושחטו פתח אהל מועד" ונלמד: בזמן שפתוחין פתחי אוהל מועד, ולא בזמן שהן נעולים, והא כי כתיב ההיא [והרי כאשר נאמר אותו פסוק] במשכן כתיב [נאמר] אלא, על כרחנו עלינו לקבל כי להלכה אשכחן [מוצאים אנו] מקדש דאיקרי [שנקרא] משכן ומשכן דאיקרי [שנקרא] מקדש.

ושואלים: בשלמא [נניח] מקדש דאיקרי [שנקרא] משכן יש מקרא המוכיח כן, דכתיב [שנאמר] — "ונתתי משכני בתוככם" (ויקרא כו, יא), והמדובר במה שיהא כשיישבו ישראל בארצם. אלא משכן דאיקרי [שנקרא] מקדש מנלן [מנין לנו]? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר] "ונסעו הקהתים נשאי המקדש והקימו את המשכן עד באם" (במדבר י, כא)