בשלמא [נניח] רובע ונרבע משכחת ליה [מוצא אתה אותו], שאין לפטור על שחיטתו בחוץ משום שאינו ראוי להבאה לפתח אוהל מועד, וכיצד? בזמן דאקדשינהו מעיקרא [שהקדיש אותו מתחילה] והיה איפוא ראוי להבאה למקדש, ושוב אין לפטור על שחיטתו בחוץ מטעם זה, והדר [וחזר, ושב] אחרי כן ורבעו.

אלא לגבי מוקצה ונעבד לא ניתן להסביר באופן זה, משום שאם כבר הוקדשו לא היו נפסלים, שכן כלל הוא שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו! ומשיבים: יש אופן בו אדם יכול לאסור דבר שכבר הוקדש, והרי זה בקדשים קלים שהקדיש בהמה לשלמים, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יוסי הגלילי, שאמר: קדשים קלים ממון בעלים הוא.

דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדין הגוזל חפץ של חבירו ונשבע לשקר, שמביא אשם גזילות: "ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו" (ויקרא ה, כא) — לרבות זה הנשבע על קדשים קלים של חבירו, לפי שהן בעיקרם ממונו של הבעלים, אלו דברי ר' יוסי הגלילי.

ומסכמים: הלכך כל אלו המנויים במשנה, ראויים היו לבוא אל פתח אוהל מועד, אלא שנפסלו אחר כך להקרבה. רובע ונרבע — דבר ערוה הוא זה, שפוסל את הקרבנות, והם נאסרים גם לאחר שהוקדשו. מוקצה ונעבד כעבודה זרה נאסרו בכך אף לאחר שהוקדשו — בזמן שהיו אלה קדשים קלים שהם ממון בעלים.

ואילו פסול אתנן ומחיר כלאים ויוצא דופן, שאינם יכולים לחול על בהמות שכבר היו ראויות להקרבה — כל אלה נשנו דווקא בולדות (עוברים) של בהמות קדשים, שהקנה אותם כאתנן או מחיר כשהם במעי אמם. ואלו היו ראויים להקרבה כחלק מגוף הקדשים, ורק לאחר שנולדו נפסלו כשלעצמם מהקרבה. ואף שיש לשאול: כיצד יכול ליתנם כאתנן ומחיר במעי אמם, והרי קדשים הם, ואין הם שלו לאוסרם!

על כך יש להשיב: קסבר [סבור הוא התנא במשנתנו] שולדי קדשים רק בהוייתן בשעה שהם נולדים הרי הן קדושים, אבל במעי אמם עדיין חולין הם, וחל עליהם פסול אתנן או מחיר.

א שנינו במשנתנו שנחלקו חכמים ור' שמעון בקדשים שהם בעלי מומין עוברים (שאינם קבועים), שלדעת ר' שמעון עוברים על לא תעשה על הקרבתם בחוץ, מאחר ויהיו ראויים להקרבה לאחר זמן. וכן נחלקו בשני מקרים דומים — על הקרבתם בחוץ של תורים שלא הגיע זמנם, וכן בדינו של השוחט ביום אחד אותו ואת בנו, כאשר את השני שוחט בחוץ, למרות שהוא ראוי לשחיטה רק למחרת.

ומסבירים: וצריכי [וצריכים] לשנות את מחלוקתם זו בכל האופנים הללו, משום דאי תנא [שאם היה שונה] רק את מחלוקתם בדין בעלי מומין עוברים, הייתי אומר שדווקא שם אומרים חכמים שפטור על הקרבתם בחוץ, משום דמאיסי [שהם מאוסים] לקרבן בפנים, אבל תורין שעדיין לא הגיע זמנם, דלא מאיסי [שאינם מאוסים], שהרי משיגיע זמנם יהיו ראויים להקרבה — אימא [הייתי אומר] שלא כך הוא הדין, אלא דמודו [שמודים] בזה חכמים ליה [לו] לר' שמעון שעובר על כך בלא תעשה.

ואי תנא [ואם היה שונה] את מחלוקת חכמים ור' שמעון במשנתנו רק בדינם של תורין שלא הגיע זמנם, הייתי אומר כי דווקא לגביהם אמר ר' שמעון שעובר על הקרבתם בחוץ בלא תעשה, משום שהם לא היו בגדר של חזי ואידחו [ראויים להקרבה ונדחו], אלא רק טרם הגיע זמנם להקרבה. אבל בעלי מומין עוברים, דאיחזו ואידחו [שהיו כבר בגדר ראויים להקרבה ונדחו], אימא [הייתי אומר] שמודה להו [להם] ר' שמעון לרבנן [לחכמים], שאינו עובר בלא תעשה על הקרבתם בחוץ, שהרי נדחו מהקרבה במקדש.

ואי תנא [ואם היה שונה] רק את הני תרתי [שני אלה, בעלי מומים עוברים ותורים שלא הגיע זמנם], הייתי אומר בשיטת חכמים שאינו עובר על הקרבתם בחוץ משום שפסול הקרבתם הוא פסולא דגופייהו [פסול גופם, עצמם], אבל פסול הקרבה של אותו ואת בנו, דפסולא מעלמא קאתי לה [שפסול מבחוץ שבא לו], שהרי הוא כשלעצמו כשר להקרבה, ואין הוא נאסר להקרבה באותו יום אלא רק משום שבנו (או אביו) נשחט באותו היום, אימא מודו ליה רבנן [אמור שמודים לו חכמים] לר' שמעון שבדבר זה אכן עובר הוא על הקרבתו בחוץ בלא תעשה, על כן צריכא [צריך] שתיאמר המחלוקת אף באופן זה.

ב שנינו במשנתנו: שהיה ר' שמעון אומר: כל שהוא ראוי לבוא לאחר זמן, והקריבו — הרי זה בלא תעשה. ולא פירש ר' שמעון בדבריו איזה לא תעשה הוא זה. ונפנים לברר את דבריו, מאי טעמא [מה בדיוק הוא הטעם, המקור בתורה] לאותו לאו שציין ר' שמעון?

אמר ר' אילעא אמר ריש לקיש: שכן אמר קרא [המקרא]: "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו. כי לא באתם עד עתה על המנוחה ואל הנחלה" (דברים יב, ח — ט). שכך אמר להו [להם] משה לישראל: כי עייליתו [כאשר אתם נכנסים] לארץ ישראל, ישרות, כלומר, קרבנות שבאים מתוך מה שישר בעיני אדם, מנדבת לבו, שהם נדרים ונדבות — אותם תקריבו, אבל חובות לא תקריבו ואפילו במשכן שבגלגל, עד שתגיעו אל "המנוחה" — זו שילה, ותקריבום.

והרי איפוא שקרבן חובה בתקופת גלגל לגבי (ביחס) לתקופת המשכן בשילה, מחוסר זמן הוא, וקאמר להו [ואומר להם] משה: לא תעשון אותם באותה תקופה. הרי שהמקריב מחוסר זמן עובר בלא תעשה זה של "לא תעשון".

אמר ר' ירמיה לר' זירא: לפי זה נמצא שיש כאן איסור "לא תעשה" כללי להקריב מחוסר זמן אפילו במשכן, כפי שהיה בגלגל, אי הכי [אם כך], כל המקריב מחוסר זמן, ואפילו בפנים,