א גמרא שנינו במשנתנו שבשני אופנים חייב על נתינה בחוץ של דם חטאת שהתקבל בכוס אחת, בין כשנתן בחוץ תחילה ובין כשנתן בפנים תחילה, מפני שכולו ראוי לבא בפנים. ושואלים על כך: בשלמא [נניח] שחייב במקרה שנתן תחילה בחוץ וחזר ונתן בפנים, משום שכולו ראוי להיות בפנים, אבל אם נתן בפנים והעלן בחוץ, מדוע יתחייב על כך? הלוא כבר נשלמה עבודת הדם, ומה שנתן בחוץ שיריים נינהו [הם]!

ואומרים: הא מני [משנתנו זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' נחמיה היא, שאמר: שירי הדם שהקריבן בחוץ — חייב.

ומקשים: אי [אם] כשיטת ר' נחמיה, אימא סיפא [אמור את סופה]: קבל דמה בשני כוסות, נתן שניהם בפנים — פטור, שניהם בחוץ — חייב, אחד בפנים ואחד בחוץ — פטור. ומדוע פטור על השני? והאמר [והרי אמר] ר' נחמיה: שירי הדם שהקריבן בחוץ — חייב!

ואומרים: סיפא אתאן [בסוף המשנה הגענו] לשיטת תנא קמא של ר' אלעזר בר' שמעון, שאמר: כוס עושה דחוי לחבירו, שאם קיבל דם חטאת בכמה כוסות, ונתן מאחד מהם את כל ארבע מתנות הדם — אין הדם שבשאר הכוסות נחשב שיריים הנשפכים ליסוד מזבח, אלא הוא נדחה לגמרי מהקרבה.

ב שנינו במשנה: חטאת שקיבל דמה בשני כוסות, נתן אחד בפנים ואחד בחוץ — פטור על השני שהקריבו בחוץ, מאחר ושוב אינו ראוי להקרבה בפנים. למה הדבר דומה? למפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואחר כך נמצאת הראשונה, שאם שחט אחת מהן בפנים ואחת בחוץ — פטור על הקרבת השניה בחוץ.

ושואלים: "למה הדבר דומה" למה לי? מה בא ללמדנו על ידי השוואה זו? ומשיבים: הא מני [זו, משנתנו, כשיטת מי היא]? שיטת רבי היא, שאמר: חטאת שהיתה אבודה בשעת הפרשה של השניה, ונמצאה, והקריב אחת מהן — השניה מתה ואינה ראויה להקרבה, ולכן פטור אם הקריבה בחוץ.

והכי קאמר [וכך הוא אומר], לכך הוא מתכוון בהשוואה של דין החטאות לדין הכוסות: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שאבדה חטאתו והפריש אחרת תחתיה, אם הקריב אחת מהן בפנים — פטור על הקרבת השניה בחוץ, משום שהיא דחויה מהקרבה, כמו במקרה של שני כוסות, שפטור אם הקריב את השני בחוץ, משום שהוא דחוי מהקרבה. הא [אבל] הפריש מתחילה שתי חטאות לאחריות שאם תאבד אחת מהן יתכפר בשניה, ובמקרה זה אין השניה מתה, אלא רועה עד שיפול בה מום, ומביאים בדמיה עולה — הרי חדא מינייהו [אחת מהן], זו שתיוותר לאחר שתקרב הראשונה, מעיקרא [מתחילה] עולה היא, ולכן אם הקריבה בחוץ — חייב על כך.

וכדברי רב הונא אמר רב, שאמר רב הונא אמר רב במקרה דומה: אשם שנתכפרו בעליו ומשום כך ניתק (הוצא) לרעייה עד שיפול בו מום וייפדה, ויביאו בדמיו עולה, ושחטו סתם, אפילו בלי כוונה מיוחדת — כשר והוא קרב לעולה.

ודוחים: מי דמי [האם דומים הדברים]? התם [שם] אשם הוא זכר, ועולה זכר, ולכן איל האשם עצמו ראוי לעולה. אבל חטאת הלוא נקבה היא, ואיך אפשר לומר שהיא נחשבת מתחילתה לעולה! אמר ר' חייא מיוסתיניא: מדובר פה בשעיר חטאת של נשיא, שהוא אכן זכר. והפריש מתחילה שניים לאחריות וקרב אחד מהם. שהואיל והשני כשר לעולה, אם הקריבו בחוץ — חייב.

א משנה פרת חטאת (פרה אדומה) ששרפה חוץ מגתה שהיו מתקינים מקום שקוע כעין גת בהר הזיתים, מול פתח ההיכל, המיועד לשחיטתה ולשריפתה. וכן שעיר המשתלח למדבר ביום הכיפורים, שהקריב אותו בחוץ ולא גלגלו במורד הצוק כראוי לו — הרי זה פטור עליהם משום הקרבה בחוץ, משום

שנאמר בפרשת שחיטה בחוץ של קדשים: "...אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו" (ויקרא יז, ג— ד), לומר: כל שאין ראוי שאינו מיועד לבא אל פתח אהל מועד — אין חייבין עליו משום שחיטת חוץ והעלאה בחוץ. והרי פרה אדומה ושעיר המשתלח אין מיועדים לבוא אל פתח אהל מועד.

וכיוצא בזה קדשים הפסולים להקרבה: בעל חיים זכר הרובע את האשה, והנרבע על ידי אדם, וכן המוקצה שייעדוהו לעבודה זרה, והנעבד כעבודה זרה, וכן המחיר ששימש כתמורה לכלב, [והאתנן שניתן כתשלום לזונה], והכלאים (שנולד משני מיני בעלי חיים, כגון תיש ורחל), וכן הבהמה שהיא טריפה (שעומדת למות עקב מחלה או פגיעה), וכן בעל חיים שהוא יוצא דופן (שנולד שלא כרגיל, אלא שנחתכה דופן בטנה של אמו והוצא משם), כל אלו שהקריבן בחוץ — הרי זה פטור, משום

שנאמר בפרשת שחיטת קדשים בחוץ: "...ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' "(ויקרא יז, ג— ד), לומר: כל שאין ראוי לבא לפני משכן ה' אין חייבין עליו אם הקריבוהו בחוץ. וכל אלו אין ראויים לבוא וליקרב לפני משכן ה'.

וכן בעלי מומין, בין שהם בעלי מומין קבועין, בין