ראש בן יונה של עולת העוף, שאין בו בעצמו כזית, ואולם המלח שניתן עליו, כדין כל קרבן, הריהו משלימו לכזית, מהו? האם יתחייב על העלאתו בחוץ?

אמר ליה [לו] רבא מפרזקיא לרב אשי: לאו היינו פלוגתייהו [האם אין זו מחלוקתם] של ר' יוחנן וריש לקיש בדין השלמת עצם לשיעור כזית? השיב לו רב אשי: עדיין תיבעי [תישאל, תסתפק] שאלה זו לדעת ר' יוחנן, ותיבעי [וכן תישאל] לדעת ריש לקיש.

ומסבירים: תיבעי [תישאל] לר' יוחנן הסבור שעצם מצטרפת לבשר להשלים לכזית, שכן עד כאן לא שמענו קאמר [שאומר] ר' יוחנן התם [שם] את שיטתו זו אלא דווקא בדינה של עצם, משום דמינא [שמין] של בשר הוא, ולכן אפשר לומר שמצטרפת היא אל הבשר, אבל מלח דלאו מינא דבר [שאינו מין של בן] יונה הוא — שמא לא מצטרף לבשר הקרבן. וכן תיבעי [תישאל] לריש לקיש, שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [שאומר] ריש לקיש התם [שם] שאין העצם מצטרפת לבשר, אלא משום שהדין הוא דאי פריש מינה, לאו מצוה לאסוקי [שאם פרשה העצם ממנה, מבשר הקרבן אין מצוה לשוב ולהעלותה למזבח], אבל הכא [כאן, במלח], דאי פריש [שאם פרש] מן הקרבן יש מצוה לחזור ולאסוקי [להעלותו], שהרי אין קרבן קרב בלא מלח — שמא לא אמר ריש לקיש את שיטתו זו, והמלח מצטרף עם הבשר לשיעור כזית. ומן הצד השני, או דלמא [שמא] לא שנא נאמר שאין הבדל בין דין העצם ודין המלח, וכשיטת ר' יוחנן וריש לקיש לענין עצם, כן שיטתם לענין מלח.

ומסכמים: תיקו [תעמוד] הבעייה בלא פתרון.

א שנינו במשנה: ר' יוסי הגלילי אומר: השוחט בחוץ והעלה בחוץ — פטור על ההעלאה, משום שלא העלה אלא דבר פסול. והקשו עליו חכמים, שלשיטתו אף השוחט בפנים ומעלה בחוץ יהיה פטור על ההעלאה, שהרי כבר נפסל הקרבן בשעה שיצא מן העזרה. ולא נשנתה במשנה תשובתו של ר' יוסי לטענה זו.

ובברייתא נאמר, השיב רבי תחת (במקום) ר' יוסי הגלילי: יש הבדל בין הדברים, שכן מה לשוחט בפנים ומעלה בחוץ, שחייב על העלאתו, שכן היתה לו שעת הכושר להקריבו בפנים, והקריבו בחוץ, תאמר בשוחט חוץ ומעלה בחוץ, שלא היתה לו שעת הכושר להעלאה מעולם? שהרי נפסל בשחיטתו.

ובאופן אחר השיב ר' אלעזר בר' שמעון תחת ר' יוסי הגלילי: מה לשוחט בפנים ומעלה בחוץ, שחייב על ההעלאה, שכן קודש מקבלו שאף שהוא פסול לכתחילה להקרבה, אם חזר והכניסו למקדש והעלהו על המזבח, אין מורידים אותו (לעיל זבחים פד,א), תאמר בשוחט בחוץ, שאין קודש מקבלו?

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם, בין רבי ור' אלעזר בר' שמעון]? אמר זעירי: שחיטת לילה איכא בינייהו [יש ביניהם], ששחט קרבן בלילה בפנים, והוציאו לחוץ והעלהו: להסברו של רבי, כיון שלא היתה לו שעת הכושר להקרבה, שהרי נפסל בשחיטה — הריהו פטור על ההעלאה בחוץ. ולהסברו של ר' אלעזר בר' שמעון, כיון שהקודש מקבלו, שהרי אם עלה לא ירד — הריהו חייב על ההעלאה בחוץ.

רבה אמר: קבלה שקיבל דמו של הקרבן בכלי חול איכא בינייהו [יש ביניהם], שהואיל ודם זה פסול ואין זורקים אותו — לא היתה לקרבן שעת הכושר, ולכן להסבר רבי אינו חייב על ההעלאה בחוץ. ואולם בדיעבד הקודש מקבלו, ולכן להסבר ר' אלעזר בר' שמעון הריהו חייב על ההעלאה בחוץ.

ב עוד שנינו במשנה: אדם טמא שאכל בין בשר קודש טמא ובין קדש טהור, הריהו חייב משום אכילת קדשים בטומאה. ור' יוסי סבור שטמא שאכל קודש טמא — הריהו פטור, הואיל ולא אכל אלא דבר טמא. והקשו עליו חכמים: אף טמא שאכל קודש טהור, כיון שנגע בו כדי לאוכלו הרי טימאו בכך, ובכל זאת מודה ר' יוסי שהוא חייב על אכילתו, ומה ההבדל באיזה אופן נטמא הבשר?

ושואלים: שפיר קאמרי ליה רבנן [יפה אומרים לו חכמים] לר' יוסי הגלילי, ומה הוא עונה על כך?

אמר רבא: באמת, כל היכא [מקום] שנטמא טומאת הגוף (שנטמא האדם) ואחר כך נטמא בשר הקודש — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים], וגם ר' יוסי הגלילי סבור שהוא חייב, שכן איסור אכילת הקודש בטומאת הגוף שהוא בכרת כבר חל, ושוב אינו פוקע גם אם נטמא הקודש.

כי פליגי [כאשר נחלקו ר' יוסי וחכמים] הרי זה כשנטמא בשר ונאסר באכילה, ואחר כך נטמא הגוף,

דרבנן סברי [שחכמים סבורים]: אף שבדרך כלל אין איסור חל על איסור, הרי כאן איסור אכילת קדשים בטומאת הגוף — איסור כולל הוא, שהוא חל על כל הקדשים, ובמקרה זה אמרינן מיגו [אומרים אנו "מתוך"], כלומר, מתוך שחל איסור טומאת הגוף על אכילת בשר טהור, הוא חל גם על אכילת הבשר הטמא. ואילו ר' יוסי הגלילי סבר [סבור]: לא אמרינן מיגו [אין אנו אומרים "מתוך"], ולכן חל כאן הכלל שאין איסור חל על איסור.

ושואלים: ולשיטת ר' יוסי, נהי דמיגו לא אמרינן [אם אמנם ש"מתוך" אין אנו אומרים], מכל מקום תיתי [תבוא] טומאת הגוף דחמירא [שהיא חמורה] ומשום כך תחול על טומאת בשר!

אמר רב אשי: ממאי [ממה, מניין] שטומאת הגוף חמורה? דלמא [שמא] טומאת בשר חמורה. שאף על פי שאין עונשה מרובה כשל טומאת הגוף, יש צד אחר שהיא חמורה בה, שכן אין לה טהרה במקוה כטומאת גוף האדם שנטמא!

ג משנה ועוד בהלכות שחיטת קדשים והעלאתם מחוץ לעזרה: יש חומר בשחיטה מבעלייה (העלאה), ויש חומרה בעלייה מבשחיטה.

ומפרטים: חומר בשחיטה מהעלאה, שהשוחט קדשים בחוץ אפילו להדיוט, כלומר, לצורך אכילת אדם ולא לשם שמים — חייב, ואילו המעלה קרבן בחוץ לשם הדיוט — פטור. חומר בעלייה משחיטה: שנים שאחזו בסכין וביחד שחטו קדשים בחוץ — פטורים, אבל אם שנים אחזו באבר מהקרבן והעלו אותו ביחד בחוץ — חייבין.

ועוד בהלכות העלאת קדשים בחוץ: אם העלה קדשים בחוץ בשגגה, וחזר והעלה חלקים מאותה בהמה בשגגה, ושוב חזר והעלה — חייב חטאת על כל עלייה, דברי ר' שמעון. ר' יוסי אומר: אינו חייב אלא אחת.

ועוד אמר ר' יוסי בהלכות אלו: ואינו חייב על העלאה בחוץ עד שיעלה לראש המזבח דווקא. ר' שמעון אומר: אפילו העלה בחוץ על הסלע או על האבן שאינם מזבח — גם כן חייב.

ד גמרא שנינו במשנה שהשוחט קדשים בחוץ להדיוט הריהו חייב על כך, ואילו המעלה בחוץ להדיוט פטור. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] המעלה להדיוט שפטור על כך? משום דכתיב [שנאמר] בדינו של השוחט קדשים בחוץ: "ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה' "(ויקרא יז, ט), שאינו חייב על העלאה בחוץ אלא אם כן היה זה לה', ואולם בשחיטה נמי הכתיב [גם כן הרי נאמר] בדומה לכך: "...או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' "(ויקרא יז, ג — ד)!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם בשחיטה], שאמר קרא [המקרא]: "איש איש מבית ישראל... או אשר ישחט מחוץ למחנה" (ויקרא יז, ג), והרי זה לשון ריבוי, שאף על שחיטה להדיוט הריהו חייב. ומקשים: והרי גבי [אצל] העלאה נמי כתיב [גם כן נאמר]: "איש איש" (ויקרא יז, ח)! ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] ריבוי זה לרבות שנים שהעלו באבר שהם חייבין.

ומקשים: אי הכי [אם כך], הכא נמי מיבעי ליה [כאן גם כן בשחיטה צריך אותו] לשנים שאחזו בסכין ושחטו שחייבין, ולא כפי ששנינו במשנתנו! ומשיבים: שאני התם [שונה שם בשחיטה בחוץ], שכן אמר קרא [המקרא]: "ונכרת האיש ההוא" (ויקרא יז, ד), לומר: בענין זה מדובר דווקא באדם אחד ולא שנים.

ומקשים על כך: אי הכי [אם כך], גבי [אצל] העלאה נמי [גם כן], הא כתיב [הרי נאמר]: "ונכרת האיש ההוא" (ויקרא יז, ט)! ומשיבים: אותו מקרא האמור בהעלאה מיבעי ליה [צריך אותו]