אף כאן בפר ושעיר הנשרפים למזרחה של ירושלים.

ושואלים: אלא לדעת רבנן [חכמים] שאינם למדים גזירה שווה זו לפרה אדומה, היכא שריף להו [היכן, באיזה מקום חוץ לירושלים שורפים אותם]? ומשיבים: כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: היכן נשרפין פרים ושעירים הנשרפים? לצפון ירושלים חוץ לשלש מחנות. ר' יוסי הגלילי אומר: אבית (על בית) הדשן נשרפין במקום בו שופכים את דשן המזבח חוץ לירושלים.

אמר רבא: מאן [מיהו] התנא דפליג עליה [שחולק עליו] על ר' יוסי הגלילי? ר' אליעזר בן יעקב היא, דתניא [ששנויה ברייתא] בענין פרים הנשרפים: "על שפך הדשן ישרף" (ויקרא ד, יב) — שיהא שם דשן, לומר שיקדים לשם דשן לפני ששורף שם את הפר, שיהא זה בית הדשן. ר' אליעזר בן יעקב אומר: שיהא מקומו משופך (משופע) שיהא שם מדרון שהדשן נשפך בו.

אמר ליה [לו] אביי: דילמא [שמא] רק בדין אם צריך שיהא מקומו משופך פליגי [חלוקים] ר' יוסי הגלילי ור' אליעזר בן יעקב, אבל גם ר' אליעזר בן יעקב מודה שצריך שיהיה שם דשן קודם!

א וכענין ששנינו במשנתנו, שלדעת ר' שמעון אין העוסקים בנשרפים מטמאים בגדים עד שיוצת האור ברובו, תנו רבנן [שנו חכמים]: השורף מטמא בגדים, ולא המצית את האור מטמא בגדים, ולא המסדר את המערכה של העצים, כדי לשרוף עליה את הבהמות הללו, מטמא בגדים. ואיזהו השורף? המסייע בשעת שריפה עצמה.

יכול אף משנעשו אפר מטמא בגדים? תלמוד לומר לגבי פר ושעיר של יום הכיפורים: "והשורף אתם יכבס בגדיו" (ויקרא טז, כח), להדגיש: אותם כשהם בשלימותם מטמאין בגדים, ומשנעשין אפר אין הם מטמאין בגדים. ר' שמעון אומר שכך יש לדייק: אותם מטמאין בגדים, אבל אם ניתך הבשר שוב אין מטמאין בגדים.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ביניהם]? הרי לכאורה אומרים הם אותו דבר! אמר רבא: איכא בינייהו דשוייה חרוכא [יש ביניהם הבדל במקרה שעשה אותו את הבשר חרוך], ועדיין לא נעשה אפר, שלדעת התנא הראשון עדיין מטמאים, ולדעת ר' שמעון שוב אינם מטמאים.

א משנה השוחט קדשים חוץ לעזרה, והמעלה קדשים לקרבן בחוץ (לעזרה) — חייב על השחיטה כרת אם עשה זאת במזיד, וקרבן חטאת אם עשה זאת בשוגג, וכן חייב על ההעלאה, שכן כל אחת היא עבירה לעצמה.

ר' יוסי הגלילי אומר: אם שחט את הקרבן בפנים המקדש, כהלכתו, וחזר והעלה אותו בחוץ — הריהו חייב על ההעלאה. ואולם אם שחט בחוץ והעלה בחוץ — הריהו פטור על ההעלאה, שהרי לא העלה בחוץ אלא דבר פסול, שכן כבר נפסל הקרבן בשחיטתו בחוץ, ואין חייבים אלא על העלאה של דבר הראוי להתקבל בפנים. אמרו לו חכמים בתשובה לכך: לשיטתך, אף השוחט בפנים ומעלה בחוץ יהיה פטור על ההעלאה, כיון שבשעה שהוציאו אל מחוץ לעזרה פסלו בכך, והריהו איפוא מעלה קרבן פסול. אלא כשם שעל הנשחט בפנים חייב — גם על הנשחט בחוץ חייב.

ועוד נחלקו חכמים אלו בבעיה דומה במקצת: אדם הטמא שאכל בשר קודש, בין שאכל קדש טמא, בין קדש טהור — חייב כרת אם עשה זאת במזיד, וקרבן עולה ויורד אם עשה זאת בשוגג. ואילו ר' יוסי הגלילי אומר: אדם טמא שאכל בשר קודש טהור — חייב. ואולם אדם טמא שאכל בשר קדש טמא — פטור, כיון שלא אכל אלא דבר טמא. אמרו לו חכמים החולקים עליו: לשיטתך, אף טמא שאכל את הטהור יהיה פטור, שהרי כיון שנגע בו בבשר הקודש טמאוהו בכך, ונמצא שאוכל דבר טמא.

ואדם טהור שאכל בשר קודש טמא — הרי זה פטור מכרת ומקרבן עולה ויורד, שכן אינו חייב כרת אלא על אכילת קדשים בטומאת הגוף, ועל אכילה של קדשים טמאים עובר בלאו שאין בו כרת.

ב גמרא שנינו במשנתנו שחייב אדם בנפרד, גם על שחיטת קדשים בחוץ וגם על העלאתם בחוץ, ומבררים מה המקור להלכות אלו: בשלמא [נניח] העלה קדשים בחוץ שחייב על כך, שכן כתיב [כתוב] עונש בדבר אם עשה כן, וכתיב [וכתובה] אזהרה מצות לא תעשה, עונש — דכתיב [שנאמר]: "איש איש מבית ישראל וכו' אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא (הביאו) [יביאנו] לעשות אותו לה', ונכרת האיש ההוא מעמיו" (ויקרא יז, ח—ט). אזהרה — דכתיב [שנאמר]: "השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה" (דברים יב, יג), וכי הא [וכמו כלל זה] שאמר ר' אבין אמר ר' אלעזר: כל מקום שנאמר בתורה הלשון "השמר" או "פן" או "אל" — אינו אלא לשון לא תעשה.

אלא שחיטה, בשלמא [נניח] עונש — דכתיב [שנאמר]: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור וכו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו... ונכרת האיש ההוא מקרב עמו". אלא אזהרה מנלן [מנין לנו]? ומשיבים: אמר קרא [המקרא] בהמשך אותה פרשה: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם" (ויקרא יז, ז).

ושואלים על כך: והרי האי מיבעי ליה [מקרא זה נחוץ לו] להלכה זו שאמר ר' אלעזר, שכך אמר: מנין לזובח בהמה לעבודה זרה הקרויה מרקוליס שהוא חייב על כך, אף שאין דרך עבודתה של עבודה זרה זו בזביחה? דכתיב [שנאמר]: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם", אם כתוב זה אינו ענין לעבודה זרה שעושה אותה כדרכה כלומר, שדרך פולחנה הרגיל הוא בזביחה, דכתיב [שהרי כבר נאמר]: "השמר לך... ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" (דברים יב, ל), ומכאן כבר למדנו דין זה, תנהו ענין לשלא כדרכה, כלומר, לשוחט לעבודה זרה שאין דרך עבודתה בזביחה, אלא בצורה אחרת!

אמר רבה: קרי ביה [קרא בו במקרא זה] "ולא יזבחו", וקרי ביה [וקרא בו] "ולא עוד", הרי כאן שני לימודים, האחד לענין איסור שחיטת קדשים בחוץ, והאחד לענין איסור זביחה לעבודה זרה.

וחוזרים ושואלים: אכתי מיבעי ליה לכדתניא [עדיין נצרך לו מקרא זה לכמו ששנויה בברייתא]: עד כאן בחלק הראשון של פרשת שחוטי חוץ, שנאמר בו: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור וכו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' " (ויקרא יז, ג—ד), הוא מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות לאחר שהוקם המשכן, והקריבן בשעת איסור הבמות,