סקר
מסכת בבא קמא:





 

פירוש שטיינזלץ

ואין זר רואה את הנגעים! ואם תאמר: אהרן הכהן הוא שהסגירה — הלוא אהרן קרוב הוא, שהרי אחיה הוא, וכלל הוא שאין קרוב רואה את הנגעים! אלא כבוד גדול חלק לה הקדוש ברוך הוא למרים אותה שעה, שאמר: אני עצמי כהן, ואני הוא זה שמסגירה שבעה ימים כדי לראות אם הנגע פושה או עומד בעינו, ואני הוא זה שחולטה, מכריז שהיא מצורעת אם טמאה היא בוודאי, ואני הוא זה שפוטרה אם אין זה נגע טמא.

קתני מיהת [שנה על כל פנים] בברייתא זו: "משה זר, ואין זר רואה את הנגעים", משמע שמשה לא היה כהן, ושלא כשיטת רב!

אמר רב נחמן בר יצחק: שאני [שונה] הוא דין מראות נגעים, שכן אהרן ובניו כתובין בפרשה זו של נגעים ("והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים", ויקרא יג, ב), ואין משה בכלל אהרן ובניו. ואולם אין ללמוד מכאן שלא היה כהן.

מיתיבי [מקשים] עוד על שיטת רב ממה ששנינו בברייתא: חמש שמחות היתה אלישבע בת עמינדב, אשת אהרן (ראה שמות ו, כג), יתירה על שאר בנות ישראל באותו יום שנחנך המשכן: יבמה (גיסה) משה רבינו, היה מלך, אישה אהרן היה כהן גדול, בנה אלעזר היה סגן הכהן הגדול, בן בנה פינחס היה כהן משוח מלחמה היוצא בראש הצבא, ואחיה נחשון בן עמינדב היה נשיא שבט יהודה, שהקריב באותו יום את קרבנו כראשון הנשיאים. ובאותו יום עצמו של שמחה היתה אבילה על שני בניה, נדב ואביהוא, שמתו בו ביום.

קתני מיהת [הריהו שונה על כל פנים]: "יבמה משה מלך", ונדייק מכאן: מלךאין [כן], כהן גדוללא, ושלא כשיטת רב! ומשיבים: אימא [אמור], כך הכוונה: אף מלך היה, מלבד שהיה כהן גדול.

ומעירים: שאלה זו אם משה היה כהן גדול, הריהי כתנאי [כמחלוקת תנאים] בענין זה. שכך שנינו על הנאמר בעת ההתגלות בסנה למשה, כשסירב לדבר אל פרעה בשליחות ה': "ויחר אף ה' במשה" (שמות ד, יד), ר' יהושע בן קרחה אומר: כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם כלומר, יש בכתוב מעשה או דיבור שבו מתבטא חרון זה, וזה לא נאמר בו רושם.

ר' שמעון בן יוחי אומר: אף זה נאמר בו רושם, שכן נאמר מיד לאחר מכן באותו פסוק: "הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא", ויש לשאול: הלא אהרן כהן הוא! אלא הכי קאמר [כך אמר] הקדוש ברוך הוא למשה: אני אמרתי בתחילה שאתה תהיה כהן והוא לוי, עכשיו הוא יהיה כהן ואתה לוי.

וחכמים אומרים: לא נתכהן משה אלא לתקופת שבעת ימי המלואים בלבד, ולאחר מכן פסקה כהונתו. ויש אומרים: לא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה, אבל משה עצמו היה כהן, שנאמר: "ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי" (דברי הימים א כג, יד), ויש להבין מכאן שבניו הם לויים, אבל הוא עצמו כהן היה. וכן אומר: "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו" (תהלים צט, ו).

ושואלים: מאי [מה פירוש] "ואומר"? מדוע היה צריך להוסיף עוד ראיה? ומסבירים: וכי תימא [ואם תאמר], לדורות הוא דכתיב [שנאמר] שגם בניו יקראו על שבט הלוי, ואין זה בא להוציא את משה מכלל זה, ועל כן אומר: "משה ואהרן בכהניו", הרי שנקרא כהן. ובשיטה זו הולך רב שאמר שהיה כהן גדול.

א על מה שהוזכר קודם שואלים: וכל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם? והכתיב [והרי נאמר]: "ויצא (משה) מעם פרעה בחרי אף" (שמות יא, ח), ולא אמר ליה [לו] משה לפרעה ולא מידי [דבר]! אמר ריש לקיש: סטרו משה לפרעה ויצא.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ריש לקיש הכי [כך] שמשה סטר לפרעה? והכתיב [והרי נאמר] בדברי ה' למשה: "לך אל פרעה... ונצבת לקראתו על שפת היאר" (שמות ז, טו), ואמר ריש לקיש: מלך הוא, והסביר לו פנים, ור' יוחנן אמר: הכוונה רשע הוא, והעיז פניך בו. הרי שלשיטת ריש לקיש נהג משה כבוד בפרעה, וכיצד אומר הוא שסטרו על לחיו! ומשיבים: איפוך [הפוך] את שמות החכמים בזה, ואמור שריש לקיש הוא שאמר שהעיז בו פנים, ור' יוחנן הוא שאמר שנהג בו כבוד.

ובענין זה של נתינת כבוד למלך, אמר ר' ינאי: לעולם תהא אימת מלכות עליך, אפילו כשהמלך עצמו איננו ראוי לכבוד, דכתיב [שנאמר] שאמר משה לפרעה: "וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך" (שמות יא, ח), ואילו לדידיה לא קאמר ליה פרעה עצמו לא אמר לו] שיעשה כן (אף שכך היה לבסוף), אלא דיבר אליו בלשון כבוד משום שהוא מלך.

ר' יוחנן אמר: מהכא [מכאן] ראיה לדבר, שנאמר: "ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב" (מלכים א יח, מו), הרי שאפילו אליהו הנביא רץ לפני מלך רשע כאחאב כדי לכבדו.

ב ועוד בעניינו של משה, אמר עולא: בקש משה שתינתן לו מלכות, ולא נתנו לו. דכתיב כן נאמר] לו בהתגלות בסנה: "אל תקרב הלם" (שמות ג, ה), ואין "הלום" אלא מלכות, שנאמר בדברי דוד המלך: "מי אנכי ה' אלהים [וגו'] כי הביאתני עד הלם" (שמואל ב ז, יח).

מתיב [מקשה] על כך רבא ממה ששנינו בברייתא שהובאה למעלה, ר' ישמעאל אומר: יבמה של אלישבע, משה, היה מלך. נמצא שזכה משה למלכות! אמר רבא: לו ולזרעו קאמר [אמר], שלא זכה למלכות שיורישנה לבניו אחריו.

ושואלים: וכל היכא דכתיב [מקום שנאמר] "הלום", מלכות לדורות הוא? והא גבי [והרי אצל] שאול דכתיב [שנאמר] בענין המלכתו: "וישאלו עוד בה' הבא עוד הלם איש" (שמואל א י, כב), הואאין [כן] היה מלך, זרעולא!

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: הא הוה [הרי היה] איש בשת בן שאול שהיה גם הוא מלך (שמואל ב ב, י), ואם כן היתה מלוכה גם לבניו. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: שאני [שונה] שאול, שאפילו בגויה [בו עצמו] לא קאים [עמדה, התקיימה] המלוכה, ומשום כך גם לא נמשכה הלאה לזרעו.

וכדברי ר' אלעזר אמר ר' חנינא, שאמר: בשעה שפוסקים בשמים גדולה לאדםפוסקים לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, שנאמר: "לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח" (איוב לו, ז). ואם הגיס דעתו שנתגאה (כפי שנאמר מיד אחר כך: "ויגבהו") — הקדוש ברוך הוא משפילו, כפי שאירע לשאול, שנאמר בפסוק שלאחריו: "ואם אסורים בזקים ילכדון בחבלי עוני" (איוב לו, ח).

ג ושבים לביאור משנתנו, ששנינו בה: כהנים בעלי מומין, בין שהם בעלי מומין עוברים, ובין שהם בעלי מומין קבועים — חולקים בקדשים ואוכלים מהם, אבל לא מקריבים קדשים. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר לגבי המנחה: "כל זכר בבני אהרן יאכלנה" (ויקרא ו, יא), והרי לשון זו ("כל זכר") באה לרבות אף כהנים בעלי מומין.

ושואלים: למאי [למה], לאיזה ענין נאמר ריבוי זה? אי [אם] לענין אכילה, הרי כבר נאמר לגבי בעלי מומים במפורש: "כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן... לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל" (ויקרא כא, כב)! אלא הכוונה היא לרבות כהן בעל מום אף לחלוקה שהוא חולק בקדשים עם שאר אחיו.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] בענין זה לגבי החטאת: "כל זכר בכהנים יאכל אותה" (ויקרא ו, כב) — לרבות כהנים בעלי מומין. ושואלים: למאי [למה] לאיזה ענין ריבוי זה? אי [אם] לאכילההרי כבר אמור, אי [אם] לחלוקההרי כבר אמור. אלא לכך בא ריבוי זה, שיכול הייתי לומר: אין לי דין זה אלא דווקא בכהן שהיה בתחילה תם (שלם) ונעשה אחר כך בעל מום. ואולם מי שהיה בעל מום מעיקרו, מנין לנו שגם הוא חולק ואוכל בקדשים? תלמוד לומר הריבוי "כל זכר".

ועוד תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] לגבי האשם: "כל זכר בכהנים יאכלנו" (ויקרא ז, ו) — לרבות בעל מום. ושואלים: למאי [למה], לאיזה ענין נאמר ריבוי זה? אי [אם] לאכילההרי כבר אמור, ואי [ואם] לחלוקההרי כבר אמור, ואי [ואם] לבעל מום מעיקרוהרי כבר אמור. אלא לכך בא ריבוי זה, שיכול הייתי לומר: אין לי דין זה אלא דווקא בכהן בעל מום קבוע, ואולם כהן שהוא בעל מום עובר מנין לנו שכך הוא דינו? תלמוד לומר "כל זכר".

ותוהים: כלפי לייא [להיכן הוא נוטה]? וכי בבעל מום עובר יש להחמיר מבעל מום קבוע? והרי ההיפך הוא המסתבר! אמר רב ששת: איפוך [הפוך] את הדברים, ושנה בברייתא כך: "אין לי אלא בעל מום עובר, בעל מום קבוע מנין".

רב אשי אמר: לעולם לא תיפוך [תהפוך] את לשון הברייתא. ואין זו קושיה, משום שאיצטריך [הוצרך] להיאמר שאף בעל מום עובר הריהו חולק ואוכל בקדשים, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר