איכא [יש] תנא דנפקא ליה [שיוצא נלמד לו] דין זה של אכילת שלמי ציבור לזכרי כהונה בלבד מהכא [מכאן], ואיכא [ויש] תנא דנפקא ליה [שיוצא נלמד לו] דין זה מהכא [מכאן].

וממשיכים בדברים הנלמדים ממלות הפסוק "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים" (ויקרא ו, לז): "חטאת" — מה למדים ממנה? מה חטאת מתקדשת, כלומר, מקדשת דברים שנגעו בה להיות כמותה בבלוע, במקום שנבלע ממנה, אף כל הקרבנות שהוזכרו בפסוק מתקדשת בבלוע.

"אשם" — מה מלמדנו? מה אשם אין שפיר (שק ההריון ובו העובר) ושליא (דרכה מקבל העובר את מזונו) קדוש בו, שהרי האשם הוא תמיד זכר ואי אפשר שיהיו בו שפיר ושליא, אף כל קדשים אין שפיר ושליא שנמצאו במעי הבהמה קדוש בו. ומעירים: מכאן שקסבר [סבור הוא] תנא זה כי וולדות קדשים בהוייתן, כלומר, רק בשעת לידתן הן קדושים ולא כשהם מצויים במעי האם. וכן סבור הוא התנא כי דנין דינו של דבר שאפשר מדינו של דבר שאי אפשר, שהרי הוא למד דינם של שאר קרבנות שהם נקבות שאפשר שיהא בהן שפיר ושליה, מאשם שאי אפשר שיהיה בו דבר זה.

ושבים אל הלימודים הנלמדים ממקרא זה, "מלואים" — מה נלמד מכאן? מה מלואים, כלומר, אילי המילואים והלחם שעימם, שהוקרבו במשכן בשבעת ימי המילואים, וניתנו לכהנים לאכילה — מותריהן בשריפה, שנאמר: "ואם יותר מבשר המילואים ומן הלחם עד הבקר ושרפת את הנותר באש" (שמות כט, לד), ואין בעלי חיים בכלל מותריהן הטעונים שריפה, שהרי לא נצטוו לשרוף אלא בשר ולחם, אף כל קדשים מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים בכלל מותריהן. וכגון שהפריש שני קרבנות לאחריות, שאם יאבד אחד יתכפר בשני, וקרב אחד מהם — אין ממיתים את השני ושורפים את בשרו.

"שלמים" — למדים מהם: מה שלמים שנכתב בהם דין פיגול, יש בהם מפגלין ומתפגלין, אף כל קדשים מפגלין ומתפגלין.

א וממשיכים לדון בפסוק "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים" (ויקרא ז, לז). במתניתא תנא משמיה [בברייתא שנה משמו] של ר' עקיבא דרשה דומה על כתוב זה, אך באופן אחר: "מנחה" — מה מנחה מתקדשת בבלוע, שמה שנגע במנחה ובלע ממנה נעשה כמותה (שנאמר: "כל אשר יגע בהם יקדש", ויקרא ו, יא), אף כל קרבנות מתקדשת בבלוע.

ומעירים: ואיצטריך למכתב [והוצרך לכתוב] דין זה במנחה ואיצטריך למכתב [והוצרך לכתוב] דין זה גם בחטאת (כפי ששנינו בראש עמוד זה), דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק מנחה, הייתי אומר דאיידי דרכיכא מיבלעא [מתוך שהיא רכה היא נבלעת], אבל חטאת אימא [אמור] שלא. ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בחטאת, הייתי אומר משום דקריר [שהיא מחלחלת] שיש עליה שומן הרבה, והוא נספג במה שנוגע בה, אבל מנחה אימא [אמור] שלא, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני הדברים.

ומה שהוזכרה "חטאת" בא ללמד: מה חטאת אינה באה אלא מן החולין, ומקריבים אותה דווקא ביום, ובידו הימנית, אף כל קדשים אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית. ושואלים: וחטאת מנלן [מנין לנו] שאינה באה אלא מן החולין? אמר רב חסדא, אמר קרא [המקרא]: "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו" (ויקרא טז, יא), ללמדנו שפר זה צריך להיות רק משלו, ולא משל ציבור, ולא משל מעות שחיללו עליהם מעשר שני.

ושואלים: לשם מה היה צריך ללמוד מחטאת דין זה שהיא נעשית ביום? הלוא דבר זה מ"ביום צותו" (ויקרא ז, לח) נפקא [יוצא], וביחס לכל הקרבנות! ומשיבים: אכן, כדי נסבה [לחינם הביאה], כלומר, באמת, לא נלמד מכאן, והובא אגב ההלכות האחרות.

ועוד שואלים: והרי גם מה שתנא זה למד מחטאת, שעבודת הקרבנות נעשית בידו הימנית, מדברי רבה בר בר חנה נפקא [יוצא]. שאמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: כל מקום בתורה שנאמר בו אצבע וכהונה, כלומר, או שנאמר שהכהן עושה מעשה זה אינו אלא ביד ימין, ולמדים דבר זה מדין המצורע שמפורש בו דבר זה "וטבל הכהן אצבעו הימנית" (ויקרא יד, טז)! ומשיבים: אכן, כדי נסבה [לחינם הביאה], ולא מכאן למדנו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: סבר לה [סבור הוא] כדעת ר' שמעון, שאמר: במקום שנאמר בו אצבע לא בעיא [אינו צריך] שייאמר בה כהונה, אבל במקום שנאמרה כהונה הריהי בעיא [צריכה] שייאמר גם אצבע, כדי לומר שאין עושים זאת אלא בימין. ובקרבנות האמורים בפסוק זה הוזכר כהן ולא אצבע, והם נלמדים איפוא מחטאת.

ומה שנאמר "אשם" למדים ממנו: מה אשם עצמותיו מותרין ואין בהם קדושה, ויכולים להשתמש בהן לכל צורך — אף כל קרבן עצמותיו מותרין.

ב אמר רבא: פשיטא [פשוט] לי,