וכן כל מיני בגדים העשויים מחומרים אחרים, שיהו אף הם חייבים בכיבוס? תלמוד לומר: "אשר יזה עליה תכבס" (ויקרא ו, כ) — שכל שהוא ראוי לכיבוס, הריהו חייב בכיבוס אם ניתז עליו דם חטאת. ומעתה יש לשאול, יכול שאני מרבה עור בהמה כבר משעה שהופשט ממנה? תלמוד לומר: "בגד" — מה בגד הריהו דבר המקבל טומאה כמות שהוא, אף כל דבר המקבל טומאה חייב בכיבוס, ואילו עור בהמה משהופשט אינו מקבל טומאה כמות שהוא, אלא רק ראוי לקבל טומאה משיחשוב להשתמש בו, ולכן אינו חייב בכיבוס. זו שיטת ר' אלעזר. וכאמור לעיל, לשיטת ר' יהודה אף בגד הראוי לקבל טומאה חייב בכיבוס, אף שעדיין אינו מקבל טומאה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם] בין ר' יהודה ור' אלעזר, כלומר, איזה דבר ראוי לקבל טומאה, אך אינו מקבל טומאה? אמר אביי: מטלית שהיא פחותה משלש אצבעות מרובעות איכא בינייהו [יש ביניהם], לדעת מאן דאמר [מי שאומר] שכל הראוי לקבלת טומאה חייב בכיבוס — הא נמי [זו גם כן] בכלל ראוי לקבל טומאה היא, דאי בעי חשיב עליה [שאם ירצה יחשוב עליה] לשימוש מסויים (כגון כטלאי לבגדו). ואילו לדעת מאן דאמר [מי שאומר] שרק דבר המקבל טומאה הריהו חייב בכיבוס — הא מיהא לאו בת קבולי [זו על כל פנים אינה בת קבלת] טומאה היא, ואינה חייבת איפוא בכיבוס.

רבא אמר הסבר אחר: בגד שכשעשאו מתחילה חישב עליה [עליו] לצורה, כלומר, לעשות עליו ציור או קישוט, איכא בינייהו [יש ביניהם], שהואיל ועשאו לשם כך, הרי כל עוד לא עשה כן — אין הבגד נחשב כלי הראוי לקבל טומאה. לדעת מאן דאמר [מי שאומר] שכל הראוי לקבל טומאה חייב בכיבוס — הא נמי [זה גם כן] ראוי לקבל טומאה, דאי בעי מבטיל ליה למחשבתיה [שהרי אם הוא רוצה הריהו מבטל את מחשבתו] ומחליט שהבגד ראוי לו כמות שהוא, ואז הוא מקבל טומאה. ואילו לדעת מאן דאמר [מי שאומר] שרק דבר המקבל טומאה חייב בכיבוס — השתא מיהא לאו בת קבולי [עכשיו על כל פנים אינה בת קבלת] טומאה היא, ואינה חייבת איפוא בכיבוס.

ולפי לשון אחרת, רבא אמר הסבר אחר: עוצבא (כעין שטיח) דחשיב עלה [שחשב עליה] לקצעה (לקוצצה בחיתוך מדוייק) איכא בינייהו [יש ביניהם], לדעת מאן דאמר [מי שאומר] שכל דבר הראוי לקבל טומאה חייב בכיבוס — הא נמי [זו גם כן] ראויה לקבל טומאה לכשיקצענה, וחייבת בכיבוס. ואילו לדעת מאן דאמר [מי שאומר] שרק דבר המקבל טומאה חייב כיבוס — הא לאו [זו הרי אינה] מקבלה טומאה עד דמקצע לה [שמקצע אותה]. והתניא [וכן שנויה ברייתא], ר' שמעון בן מנסיא אומר: עוצבא שחשב עליה לקצעה — טהורה עד שיקציענה.

א שנינו במשנה: אין טעון כיבוס אלא מקום הדם, ולא כל הבגד. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים] על מה שנאמר בענין כיבוס הבגד: "ואשר יזה מדמה על הבגד..." (ויקרא ו, כ), יכול נתז הדם על מקצת בגד יהא כל הבגד טעון כיבוס? תלמוד לומר מיד אחר כך: "אשר יזה עליה" (ויקרא ו, כ) — לא אמרתי לך לכבס אלא מקום שהוזה עליו הדם בלבד.

ועוד שנינו במשנה: כל דבר שהוא ראוי לקבל טומאה טעון כיבוס. ומעירים: סתמא [סתם דברי המשנה אלו] הריהם כשיטת ר' יהודה בתחילת המשנה, ולא כשיטת ר' אלעזר, הסבור שרק דבר המקבל טומאה בפועל חייב בכיבוס.

ועוד שנינו במשנה שכל דבר הראוי לכיבוס חייב בכיבוס. ומסבירים: לשון זו באה למעוטי [למעט] כלי מדין כיבוס, משום דבר [שבן] גרידה הוא, שמגרדים ממנו את הדם, ולא מכבסים אותו, כבגד שנספג בו הדם.

ב שנינו במשנה: אחד הבגד ואחד השק ואחד העור טעונין כיבוס. ושואלים: מתוך ששנינו תחילה כי רק דבר שהוא ראוי לכיבוס טעון כיבוס, יש למימרא [לומר] מכאן שעור בר [בן] כיבוס הוא. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] על כך ממה ששנינו במשנה בהלכות שבת: היתה עליו על הכר לשלשת (צואת עופות) — מקנחה בסמרטוט יבש, אבל אינו שוטף אותה במים, משום איסור כיבוס בשבת. היתה הלשלשת על כר של עור — נותן עליה מים עד שתכלה. משמע שאין בעור משום כיבוס כלל!

אמר אביי: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] כדעת רבנן [חכמים], הא [זו] כשיטת "אחרים". דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדין כיבוס דם חטאת: הבגד והשק — מכבסו, הכלי והעור — מגררו. אחרים אומרים: הבגד והשק והעור — מכבסו, והכלי — מגררו. ומשמע שלדעת חכמים אין בעור כיבוס, ולדעת אחרים יש בו כיבוס.

ומעירים: כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת זו] שאמר רב חייא בר אשי: זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה [פעמים הרבה הייתי עומד לפני] רב בשבת, ושכשיכי ליה מסאניה במיא [ושכשכתי לו מנעליו שנתלכלכו במים], ולא חשש לאיסור כיבוס, משום שהיו נעליו עשויות מעור? כמאן [כמי] — כרבנן [כחכמים] שבברייתא זו.

אמר רבא: ומי איכא למאן דאמר [והאם יש מי שאומר] שעור לאו בר [לא בן] כיבוס הוא? והכתיב [והרי נאמר] בדיני נגע צרעת: "והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכבס" (ויקרא יג, נח)! אלא אמר רבא: קרא ומתניתין [הכתוב בענין נגע הצרעת, והמשנה שלנו בענין כיבוס מדם חטאת] מדברים בעורות רכין, ובאלה ודאי שיש בהם כיבוס. ואולם כי פליגי [כאשר נחלקו] חכמים אם יש בעורות משום כיבוס הרי זה בעורות קשין.

ומקשים על הסבר זה: והאמר [והרי אמר] רב חייא בר אשי: זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה [פעמים הרבה הייתי עומד לפני] רב בשבת, ושכשיכי ליה מסאניה במיא [ושכשכתי לו מנעליו במים]. והרי נעליים עשויות לרוב מעור רך, ולדברי רב, הרי לדעת הכל יש בו משום כיבוס! ומשיבים: מדובר היה בנעלים העשויות מעורות קשין, ונהג רב כשיטת רבנן [חכמים], שאין בעורות קשים משום כיבוס.

הדר [חזר] ואמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי [אין זה דבר נכון מה שאמרתי], להעמיד את המקרא בענין צרעת בעורות רכים; וכי אנו ניקו נימא ליה לקרא דכי כתיבן ברכין כתיבן [נעמוד ונאמר לו למקרא בענין נגע צרעת, שכאשר כתובים כלי עור, דווקא בעורות רכים כתובים] ולא בעורות קשים? מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] גם בכלי אכסלגיא (עור קשה) הבאים ממדינת הים, וקאמר רחמנא [ואמרה התורה]: ניבעי [שיצטרך] הם כיבוס?

אלא אמר רבא: אף שהכתוב בנגע צרעת עוסק גם בכלי עור קשים, מכל מקום אין קושי ממה שהם טעונים כיבוס, שכן הצרעת, כיון דמגופיה קא פרחה [שמגופו של הבגד היא פורחת] הריהי מחלחלא ליה ומשוי לה [מחלחלת, מרפה, אותו ועושה אותו] רך. אמר רבא: אי קשיא [אם קשה] לי, לשיטתי, שבעור רך יש כיבוס לדעת הכל, הא קשיא [דבר זה הוא שקשה] לי,