אבל לא גחלת של עץ, מפני שיש בה מלאכת כיבוי מן התורה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] כי שמואל כר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא] — אפילו גחלת של עץ נמי [גם כן] יכבה, כי לדעת ר' שמעון אין חיוב מלאכת כיבוי אלא כאשר רוצה להשתמש בגחלת עצמה כשהיא כבויה. ואם לא — הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ובזה פוטר ר' שמעון!

ומשיבים: אין זו סתירה, כי בדבר שאין מתכוין סבר לה [סבור הוא] שמואל כר' שמעון, אבל במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה [סבור הוא] כר' יהודה, שמחייב עליה בשבת.

א אמר רב הונא: נסכים שנטמאו, עושה להן מערכה של עצים בפני עצמן ושורפן שם, ואינו שורף אותם מחוץ לעזרה. משום שנאמר לגבי חטאת שנפסלה: "בקדש באש תשרף" (ויקרא ו, כג), ומריבוי הכתובים למדו שהוא הדין לכל דבר שצריך להקריבו על המזבח ונפסל. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: הדם והשמן והמנחות והנסכים שנטמאו, עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן.

מסופר, אמר ליה [לו] שמואל לרב חנא בגדתאה [מבגדד]: אייתי [הבא] לי בי [בית, מנין] עשרה אנשים, לפרסום הדבר, ואימא [ואומר] לך קמייהו [בפניהם]: נסכים שנטמאו, עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן.

א משנה דם קרבן חטאת העומד להזאה שנתז על הבגד — הרי זה טעון (חייב) כיבוס, שכן נאמר בתורה בדין החטאת: "ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדוש" (ויקרא ו, כ). ואף על פי שאין הכתוב הזה מדבר אלא בחטאות נאכלות שמזים מדמן במזבח החיצון, שהרי כך נאמר בפסוק שלפניו: "במקום קדוש תאכל" (ויקרא ו, יט), מכל מקום אחד הנאכלות ואחד הפנימיות שמזים מדמן על המזבח הפנימי, שהן נשרפות כליל ואינן נאכלות, טעונות כיבוס אם ניתז מהם על הבגד, שנאמר בתחילת אותה פרשה: "זאת תורת החטאת" (ויקרא ו, יח), ללמד: תורה אחת (דין שווה) לכל החטאות.

וכל זה אמור דווקא בחטאות כשרות, אבל חטאת פסולה — אין דמה טעון כיבוס, בין שהיתה לה שעת הכושר שהיה דמה ראוי להיזרק, ורק אז נפסלה, ובין שלא היתה לה שעת הכושר. איזו היא חטאת פסולה שהיתה לה שעת הכושר? שלאחר שנשחטה ונתקבל דמה כראוי לנה נפסלה בלינה, ושנטמאה החטאת, ושיצאת (שיצאה) דמה או בשרה אל מחוץ לעזרה. ואיזו היא חטאת שלא היתה לה שעת הכושר? שנשחטה במחשבה שיזרק דמה או יאכל בשרה חוץ לזמנה הראוי, וחוץ למקומה הראוי. וכן זו שקיבלו פסולין לעבודה (וזרקו) את דמה.

ב גמרא שנינו במשנה כי דם חטאת (שמתה) [שנתז] על הבגד — הריהו חייב בכיבוס, בין חטאת הנאכלת ובין חטאת שאינה נאכלת, שנאמר "זאת תורת החטאת" (ויקרא ו, יח) — תורה אחת לכל החטאות. ושואלים: ואי [ואם] תורה אחת לכל חטאות, אם כן אפילו חטאת העוף נמי [גם כן] יהיה דמה טעון כיבוס! אלמה תניא [מדוע שנה בברייתא]: יכול תהא דם חטאת העוף טעון כיבוס? תלמוד לומר: "זאת תורת החטאת" (ויקרא ו, יח) שהוא לשון מיעוט, זאת ולא אחרת, דווקא בחטאת בהמה נוהג דין זה, ולא בחטאת העוף!

אמר ריש לקיש משום (בשם) בר קפרא: אמר קרא [הכתוב] בפסוק זה: "זאת תורת החטאת... תשחט החטאת", ללמדנו שדווקא בחטאות הנשחטות הכתוב מדבר, ולא בחטאת העוף, שהיא נמלקת ואינה נשחטת.

ושואלים: ואימא [ואמור] ודייק באופן אחר: דווקא בנאכלות הכתוב מדבר, כדכתיב [כמו שנאמר]: "במקום קדוש תאכל" (ויקרא ו, יט), אבל פנימיות שאינן נאכלות — לא! ומשיבים: רבי רחמנא [ריבתה התורה] "תורת החטאת" לרבות כל החטאות, גם שאינן נאכלות.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שיש כאן ריבוי, אפילו חטאת העוף נמי [גם כן] תיכלל בריבוי זה! ומשיבים: מיעט רחמנא [הכתוב] על ידי המלה "זאת" את חטאת העוף.

ושואלים: ומה ראית לרבות את הפנימיות ולמעט את חטאת העוף, ולא להיפך, לרבות את חטאת העוף ולמעט את הפנימיות? ומשיבים: הואיל וצריך למעט ולרבות, ומן הכתוב יש ראיה לכאן ולכאן, מסתברא [מסתבר] יותר לומר שחטאת [בהמה] פנימיות הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות], שהן דומות לחטאות החיצוניות בכמה צדדים, שכן אלו ואלו באות ממין הבהמה, וטעונות בשחיטת צפון (בצפון העזרה), וקבלת דמן בכלי,