ואף על גב [ואף על פי] שקרבנות המוספין קדישי [קדושים] יותר, שהרי הם מיוחדים לשבת! ודוחים: אטו [וכי] קדושה יתירה זו של שבת רק לקרבנות המוספין הבאים בה אהנאי [הועילה] להחשיבים מקודשים יותר, ולקרבנות תמידין הבאים בה, האם לא אהנאי [הועילה]? שאף תמידים של שבת נחשבים מקודשים יותר. ואין מכאן כל ראיה, איפוא, שהרי בתמידים של שבת יש מעלת תדיר ומקודש.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, ממה ששנינו: מוספי שבת קודמין למוספי ראש חודש כשחל בשבת, אף שראש חודש יש בו קדושה יתירה. הרי שתדיר ומקודש — תדיר קודם! ודוחים באותו אופן: אטו [וכי] מעלה זו של ראש חודש רק לקרבנות המוספין דידיה אהני [שלו הועילה] ואילו לקרבנות מוספי שבת שחל בו ראש חודש לא אהני [הועילה]?

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, ממה ששנינו: מוספי ראש חודש קודמין למוספי ראש השנה, אף על גב [אף על פי] שראש השנה קדשה [מקודש] יותר. הרי שתדיר קודם למקודש! ודוחים שוב: אטו [וכי] מעלה זו של ראש השנה רק למוספי דידיה אהני [שלו הועילה], ואילו למוספי ראש חודש לא אהני [הועילה]?

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במחלוקת בית שמאי ובית הלל בקידוש של שבת, האם ברכת היין או ברכת הקידוש קודמת. שבית הלל הסבורים שברכת היין קודמת הביאו ראיה לדבריהם: דבר אחר, ברכת היין תדירה וברכת היום, אינה תדירה, ותדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם. והביאו ראיה זו אף על גב [אף על פי] שברכת היום, שהיא באה מכח קדושת השבת, קדישה [קדושה] מברכת היין. הרי שתדיר קודם למקודש! ודוחים: אטו [וכי] מעלה יתירה של שבת רק לברכת היום אהנאי [הועילה], ואילו לברכת היין לא אהנאי [הועילה]? ולכן אין להביא מכאן ראיה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, ממה שאמר ר' יוחנן: הלכה היא, שאם כבר הגיע בשבת זמן תפילת המנחה, ולא התפלל עדיין תפילת מוסף — מתפלל אדם תחילה תפילה של מנחה, ואחר כך תפילה של מוספין. משמע שתדיר קודם למקודש! ודוחים: אטו [וכי] מעלה זו של שבת רק לתפלת מוספין אהנאי [הועילה], ואילו לתפלת מנחה לא אהנאי [הועילה]?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממשנתנו: היו לפני הכהן שלמים של אמש, חטאת ואשם של יום — שלמים של אמש קודמין לדעת ר' מאיר. ויש לדייק מכאן, הא אידי ואידי דיום [אבל אם היו אלה ואלה של היום] — חטאת ואשם קדמי [קודמים], ואף על גב [ואף על פי] ששלמים תדירי [תדירים], שאנשים רגילים להביא שלמים בנדר ונדבה. משמע שהמקודש קודם לתדיר!

אמר רבא: ממה שהוא מצוי קאמרת [אומר אתה] להביא ראיה? אמנם קרבנות השלמים מרובים ומצויים יותר מן החטאת, אבל אין להם מעלה של חובה קבועה ותמידית. ותדיר הוא קמיבעיא לן [שנשאלה לנו] אם הוא קודם למקודש, מצוי לא קמיבעיא לן [נשאלה לנו].

אמר ליה [לו] רב הונא בר יהודה לרבא: אטו [וכי] מצוי לאו [אינו] בכלל "תדיר"? והתניא [והרי שנויה ברייתא] בענין מצוות עשה שיש כרת על ביטולן, ומכל מקום אין מביאים חטאת על שגגתם: אוציא את הפסח מכלל חובת חטאת לפי שאינו תדיר, ולא אוציא את המילה שהיא תדירה. והרי מילה אינה תדירה, אלא שהיא מצויה יותר מן הפסח!

ודחה רבא: מאי [מה] פירוש "תדירה" האמורה כאן? לא שהיא מצויה יותר, אלא שהיא תדירה במצות, שיש בה מצוות רבות. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: מילה לגבי [אצל] פסח כי תדיר דמיא [כמו תדיר היא נחשבת], שהיא מצויה הרבה יותר מפסח, ונחשבת לעומתו כתדירה, מה שאין כן בשלמים ביחס לחטאת. ומשום כך אין להוכיח ממשנתנו שהמקודש קודם לתדיר.

א ועוד בדיני קדימה בעבודות המקדש, איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: היו לפני הכהן שני קרבנות, תדיר ושאינו תדיר, ואף שהיה צריך להקדים את התדיר קדים [קדם] ושחט לשאינו תדיר, מאי [מה] הדין? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים]: כיון דשחטיה [ששחטו] כבר, מקריב ליה [אותו]. או דלמא [שמא] לא יקריבנו, אלא יהיב [יתן] אותו לכהן אחר שממרס (שמנענע ובוחש) בדמו כדי שלא יקרש, עד שמקריב ליה [לו] לקרבן שהוא תדיר, ורק אחרי כן הדר [חוזר] ומקריב לשאינו תדיר?

אמר רב הונא מסורא, תא שמע [בוא ושמע] פתרון ממה ששנינו במשנתנו, לענין המקודש מחבירו: שלמים של אמש שהובאו אתמול, חטאת ואשם של יום — שלמים של אמש קודם לחטאת של יום. ויש לדייק: דווקא שלמים של אמש קודמים, הא [אבל] אם היו שלמים שהביאם היום דומיא [בדומה] לאמש,

והיכי דמי [וכיצד הוא בדיוק]? דקדים שחטיה [שקדם ושחט] לשלמים, במקרה זה נאמר כי חטאת ואשם קדמי [קודמים] למרות שכבר שחט את השלמים, מאחר שהם מקודשים יותר. והוא הדין לתדיר, שיש לשוחטו קודם שייזרק דם הקרבן שאינו תדיר!

ודוחים: דלמא [שמא] מה שנאמר במשנה: שלמים של אמש וחטאת ואשם של יום, ששלמים של אמש קודמים, ומכאן דייקנו שאם הובאו שניהם היום החטאת קודמת, היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה] — דשחטינהו לתרוייהו [שכבר שחט את שניהם] את השלמים והחטאת, ושניהם עומדים לזריקה. אבל לא שחטינהו לתרוייהו [שחט את שניהם], אלא רק את השלמים, ודמם עומד לזריקה, עדיין תיבעי [תישאל] לך השאלה האם יש להניח את דם השלמים, ולשחוט את החטאת המקודשת יותר. וכיוצא בזה לענין תדיר ושאינו תדיר.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון ממה ששנינו לגבי סדר ברכות הקידוש של שבת: דבר אחר, ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, ותדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם. והרי קדושת השבת חלה עליו ונתחייב בברכת היום עוד קודם שעמד לברך על היין, ובכל זאת היין קודם משום שהוא תדיר. וכך גם לענייננו, יש להקדים את שחיטת התדיר, למרות שכבר החל בעבודת הקרבן שאינו תדיר!

ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן] לענין ברכות הקידוש, אינו דומה לענייננו, דכיון דאתיין [שכיון שבאות] הברכות לפניו כאחת, כשהוא עומד לקדש — כמאן דשחיטי תרוייהו דמי [כמו ששחוטים שניהם נחשב הדבר].

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה שאמר ר' יוחנן, הלכה: אם הגיע זמן המנחה בשבת מתפלל אדם תפילה של מנחה ואחר כך של מוספין, אף שחיוב המוסף חל עליו קודם! ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן], כיון דמטי [שמגיע] כבר זמן תפלת מנחה, ושני החיובים מוטלים עליו, כמאן דשחיטי תרוייהו דמי [כמו ששחוטים שניהם נחשב הדבר].

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אשי לרבינא: אפשר להביא ראיה ממשנה זו: שחטו את קרבן הפסח קודם חצות — פסול, מפני שנאמר בו "בין הערבים" (שמות יב, ו). שחטו קודם לתמיד של בין הערביים — כשר, למרות שצריך להקדים את התמיד, ויהא ממרס בדמו של הפסח עד שישחוט את התמיד ויזרוק הדם. הרי שלמרות שקדם ושחט את שאינו תדיר — שוחט תחילה את התדיר, ואחר זורק דמו של השחוט!

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה עוסקים אנו]? כגון דקדים שחטיה [שקדם ושחטו] לתמיד ברישא [בתחילה], וקודם שזרק את דמו שחט את הפסח. והואיל ודם שניהם עומד לזריקה, לכן מקדים את זריקת דם התמיד. אמר ליה [לו] רב אחא סבא לרב אשי: מתניתין נמי דיקא [לשון משנתנו גם כן מדוייקת כך], דקתני [שהוא שונה]: "עד שיזרק הדם" (תמיד), ולא קתני [ואינו שונה] "עד שישחוט ויזרק דם", משמע שהתמיד כבר שחוט. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ב שנינו במשנה: בכולן בכל הקרבנות הנאכלים, כהנים רשאין לשנות באכילתם, לאוכלם צלי שלוק ומבושל. ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם המקור] להלכה זו? אמר קרא [הכתוב] במתנות כהונה: "לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם" (במדבר יח, ח), ומתרגמים "למשחה" — לגדולה, שיהא בשר הקרבן נאכל בדרך גדולה, כדרך שהמלכים אוכלין, והרי המלכים אוכלים את מאכלם בכל אופן שירצו.

ג משנה ועוד בענין אכילה של כהנים. אמר ר' שמעון: אם ראית שמן שהוא מתחלק בעזרה בין הכהנים, שיאכלוהו, וברצונך לדעת מה טיבו, אין אתה צריך לשאול מהו, אלא הריהו מותר השמן של רקיקי מנחות ישראל לאחר שמשחו אותם במעט שמן, או שהוא מותר לוג שמן של מצורע לאחר שהיזו ממנו, שאף הוא ניתן לכהנים.

ומצד אחר, אם ראית שמן שהוא ניתן על גבי האישים כקרבן, אין אתה צריך לשאול מהו, אלא הריהו בוודאות מותר השמן של רקיקי מנחת כהנים, או מותר השמן של מנחת כהן משיח, שיש באלו שמן מרובה, ואין בהם חלק לכהנים, אלא הן עולות כליל למזבח. ומוסיפה המשנה: ואין להניח כי השמן המתחלק לכהנים או הניתן על גבי האישים הריהו שמן שהביא אדם כנדבה, לפי שאין מתנדבין שמן. ר' טרפון אומר: מתנדבין שמן.