חטאת העוף פסולה, אם מלקה בראש המזבח היכי [כיצד] מזה מדמה על קיר המזבח? הרי כשמגביה בידו את העוף לשם כך הוה ליה [הריהו] נעשה ירוד ושוב אינו יכול להזותו, כדין פסולים שאם ירדו שוב לא יעלו! וכן שאר דמי קרבנות פסולים שעלו למזבח היכי זריק להו [כיצד זורק] מדמה כאשר בשעת הזריקה הוא באויר המזבח? אלא ודאי אויר מזבח נחשב כמזבח.

ודוחים: אפשר לומר שאינו זורק את הדם כדרכו, אלא דמגע להו [שמגיע, מצמיד אותם] לקיר המזבח, כך שהדם נוגע מיד במזבח ואינו נמצא באויר. את התירוץ הזה דוחים: וכי שעושה כן בחטאת העוף הא [זו] הזאה היא? מיצוי היא, האמור בעולת העוף, ואין עושים כן בחטאת! וכן בשאר קרבנות פסולים, שעושה כן, הא [זו] זריקה היא? הלוא שפיכה היא!

ועוד, וכי דרך הזאה בכך? וכי דרך זריקה בכך! אלא מכאן שאויר המזבח כמזבח הוא נחשב.

אמר רב אשי: אי דנקט להו [אם במקרה שאוחז אותם הכהן] בראש המזבח, את הדם או את האיברים הפסולים, הכי נמי [אכן כך], הרי זה נחשב כאילו הגיעו למזבח עצמו, ושוב לא ירדו. ואולם כי קאמר [כאשר אמר] כאשר נשאלה השאלה הרי זה במקרה דתלנהו [שעומד על רצפת העזרה ותולה אותם] את האיברים בקניא [בקנה] מעל המזבח. ובזה נשאלה השאלה: מאי [מה] הדין? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א משנה ולענין מה ששנינו במשנה הקודמת, שכלי שרת מקדשים את הניתן בתוכם, מוסיפים: כלי הלח המשמשים לנוזלים (כגון דם ויין ושמן) — מקדשין את הלח בלבד, ומדות יבש הכלים המשמשים לדברים יבשים מקדשות את היבש בלבד. אבל אין כלי הלח מקדשת את היבש, ולא כלי היבש מקדש את הלח, שלא לצורך זה נעשו. כלי הקודש שניקבו, אם עדיין עושין בהן מעין מלאכתן שהיו עושין כאשר הן שלימים — מקדשין, ואם לאו [לא] — אין מקדשין. וכולן כל המידות הללו אין מקדשין אלא בהיותם בקודש בעזרה, ולא מחוצה לו.

ב גמרא על דברי המשנה שכלי הלח אינם מקדשים את היבש, אמר שמואל: לא שנו אלא מדות של לח, שמודדים בהם את היין והשמן, אבל מזרקות שמקבלים בהם את דם הקדשים מקדשין גם את היבש, שנאמר: "מזרק אחד כסף... שניהם מלאים סלת" (במדבר ז, יג), הרי שנעשים גם לצורך סולת שהיא יבשה.

אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא: הלוא מנחה לחה היא כיון שהיא בלולה בשמן (במדבר ז, יג), ואין מכאן ראייה לדבר שהוא יבש לגמרי, כגון סולת! אמר ליה [לו]: לא נצרכה הוכחה זו שאמר שמואל אלא ליבש שבה, שהרי גם אם נבללה בשמן יש בה חלקים שנשארו יבשים. איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ אחר: מנחה אף שהיא בלולה בשמן לגבי דם כיבש דמי [נחשבת], ומכאן יש ללמוד לכל דבר יבש.

ועוד אמר שמואל: כלי שרת אין מקדשין אלא כשהם שלימין ולא נקובים, אין מקדשין אלא מלאין כשיש בהם שיעור הראוי להקרבה, אין מקדשין אלא מתוכן, ולא מה שנגע בחלק החיצון של הכלי. ואמרי לה [ויש אומרים אותה] בלשון אחרת: אין מקדשין אלא שלימין, ומלאים, ומבפנים כלומר, כשהם מצויים בעזרה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין שתי הלשונות הללו? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לענין בירוצי מדות מה שעולה וגודש מעל גובה שפתו של הכלי, שלפי הלשון "מתוכן" משמע שמה שאינו בתוך הכלי ממש — אינו מתקדש. ומעירים: במתניתא תנא [בברייתא שנה] כשתי הלשונות: אין מקדשין אלא שלימין ומלאים ומתוכן ובפנים.

ולענין שאין מקדשים אלא מלאים, אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: לא שנו אלא שאין דעתו מתחילה להוסיף על מה שהכניס לכלי, אבל אם היתה דעתו להוסיף — ראשון ראשון קודש, אפילו בכמות קטנה.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מלאין — אין מלאין אלא שלימין. אמר ר' יוסי: אימתי? בזמן שאין דעתו להוסיף, אבל דעתו להוסיף — ראשון ראשון קודש.

ג שנינו במשנה: אין כלי הלח מקדש את היבש. אמר רב, ואיתימא [ויש אומרים] רב אסי: אין מקדשין כדי להכשיר את מה שבתוכם ליקרב למזבח, אבל מקדשין ליפסל שנפסלים בדברים הפוסלים את הקדשים, כגון שנגע בהם טבול יום, שאינו פוסל במגעו אלא קדשים, או שיצאו חוץ לעזרה.

איכא דמתני לה אהא [יש ששונים אותה את המימרה הזו על הלכה זו]: אין מביאין מנחות ונסכים ומנחת בהמה וביכורים מן המדומע (ממה שנתערב בו מקצת תרומה). שכל שאינו כשר לאכילה לכל ישראל, אלא רק לכהנים — אין מביאים אותו כקרבן. ואין צריך לומר שאין מביאים מנחות ונסכים מערלה וכלאי הכרם, שאסורים גם לכהנים. ואם הביא — לא קדש. ועל כך אמר רב, ואיתימא [ויש אומרים] רב אסי: לא קדש ליקרב, אבל קדש כדי ליפסל.

ד כיון שנזכרו במשנה כלים שניקבו, מביאים בענין זה: תנו רבנן [שנו חכמים]: כלי קדש שניקבו — אין מתיכין אותן במקום הנקב כדי לסתום אותו, ואין מתיכין לתוכן אבר (עופרת) לצורך זה. נפגמו הכלים בשפתם — אין מתקנין אותן. סכין שנפגם — אין משחיזין את פגימתה, נשמטה מן הקת — אין מחזירין אותה. אבא שאול אומר: סכין מטרפת היתה במקדש, שהיתה נפגמת בקלות, ופעמים רבות עשתה את הבהמה טריפה, ונמנו (עשו הצבעה) עליה כהנים וגנזוה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: בגדי כהונה אין עושין אותם מעשה מחט, כדרך שתופרים בגד העשוי מחתיכות שונות, אלא מעשה אורג באריגה שלימה אחת, שנאמר בהם: "מעשה ארג" (שמות לח, כז). נתגעלו (נתלכלכו), אין מכבסין אותם לא בנתר ולא באהל המשמשים כחומרי כיבוס.

ושואלים בתמיהה: הא [אבל] במים מכבסין אותם? אמר אביי, הכי קאמר [כך אמר]: הוגעו במים אם נתלכלכו באופן שדי להם במים בלבד כדי לנקותם — מכבסין אותו בנתר ואהל,