יתד באילן ותלה בה כלכלה (סל) שרוחבו ארבעה על ארבעה טפחים, ובאותו סל הניח את עירוב התחומים שלו. אם היה הסל למעלה מעשרה טפחים — אין עירובו עירוב, כיון שאינו יכול להוציאו משם בשבת, שהרי סל זה שרחבו ארבעה טפחים ומוגבה עשרה הריהו כרשות היחיד, והוא ברשות אחרת. ואם היה למטה מעשרה טפחים — עירובו עירוב.

ונדייק: טעמא [הטעם] דווקא שנעץ יתד באילן ועליה תלה את הסל, ורק בכגון זה בלמטה מעשרה עירובו עירוב, הא [הרי] אם לא נעץ יתד באילן לשם כך אלא קשר את הכלכלה באילן עצמו, אפילו למטה מעשרה טפחים — אין עירובו עירוב, משום שהוא משתמש בצידי האילן כשבא ליטול את הפת. נמצא איפוא כי הא האי תנא דקאסר [הרי תנא זה האוסר] בצדדין, ועם כל זה קשרי מתיר] בצדי צדדין, ושלא כדברי רבא!

אמר רב פפא: הכא [כאן] בכלכלה דחוקה שפיה צר וקשורה בחזקה עסקינן [עוסקים אנו], שכיון שאינו יכול להוציא מתוכה ברווח, דבהדי דשקיל ליה [שכאשר נוטל אותו] את העירוב — קמניד ליה [מניד הוא אותו], את האילן, וקמשמש [ומשתמש] באילן גופיה [עצמו], ונמצא שאין כאן ענין של צידי צדדים אלא של צדדים ואילן עצמו. ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא שצדדין אסורין בשימוש בין באילן בין בבהמה, צדי צדדין — מותרין.

אמר רב אשי: השתא דאמרת [עכשיו שאומר אתה] כי להלכה צדדין אסורין, האי דרגא דמדלא [סולם זה שהוא מוגבה] — לא לינחיה איניש אדיקלא [יניחנו אדם על הדקל עצמו], דהוו להו [שהרי הם] בכלל צדדין ואסור להשתמש אף בצידי אילן בשבת. אלא, לינחיה אגוואזי לבר מדיקלא [יניחנו על יתדות שנועץ בדקל גופו], וכי סליק [וכאשר הוא עולה] — שלא לינח כרעיה אגוואזי [יניח רגלו על היתדות עצמן], אלא ליתנח אקנין [יניח על הקנים, שלבי הסולם], מאותו טעם שאסור להשתמש בצידי האילן.

א משנה מתירין בשבת פקיעי עמיר (חבילות תבואה) לפני בהמה, ומפספסין (מדללים, מרופפים) את הכיפין, אבל לא את הזירין. אין מרסקין בשבת לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה כדי להקל עליה את האכילה, בין לצורך בהמה דקה ובין לצורה הגסה. ר' יהודה מתיר לרסק בחרובין לדקה, שקשה לה ללעוס את החרובים הקשים.

ב גמרא אמר רב הונא: הן הן פקיעין, הן הן כיפין, ששניהם חבילות של שיבלים, אלא, ההבדל הוא כי פקיעין הן חבילות הקשורות בתרי [שני] קשרים, כיפין בתלתא [שלושה] קשרים. וזירין שנאסר לטפל בהם בשבת הם חבילות דארזי [של ענפי ארז], שראויים לבהמה בעודם לחים וקטנים. והכי קאמר [וכך אמר], כך יש לפרש את המשנה: מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה, ומפספסין. והוא הדין לכיפין, אבל לא את הזירין — שאותם אסור לא לפספס ולא להתיר. אמר רב חסדא: מאי טעמא [מה הטעם] של רב הונא — קא סבר [הוא סבור] שלמטרח באוכלא [לטרוח באוכל] — טרחינן [טורחים אנו], ואולם לשוויי אוכלא לא משוינן [לעשות אוכל אין אנו עושין] ולכן, העמיר שהוא מאכל הראוי לבהמה — מותר לטפל בו כדי להכשירו יותר, אבל ענפי הארז שאין הבהמה יכולה לאוכלם בעודם אגודים ויש צורך לעשותם כשרים למאכלה אין להתיר לטרוח ולעסוק בדבר זה.

רב יהודה אמר הסבר אחר לדברי המשנה, ולדעתו הן הן פקיעין, והן הן זירין, ששניהם חבילות של שיבלים, אלא, ההבדל הוא כי פקיעין קשורים בתרי [שני קשרים], ואילו זירין בתלתא [שלושה], וכיפין הן חבילות דארזי [של ענפי ארז]. והכי קאמר [וכך אמר], כך יש לפרש את המשנה: מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה, אבל פספוסי [לפספס] — לא התירו, וכיפין — פספוסי נמי מפספסינן [לפספס גם כן מפספסים אנו], אבל לא הזירין, שאותם אסור לפספס אלא להתיר בלבד. אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה — קסבר [הוא סבור] היפך שיטתו של רב הונא: שווי אוכלא [לעשות דבר לאוכל] — משוינן [עושים אנו], ואולם מטרח באוכלא [לטרוח באוכל] — לא טרחינן [אין אנו טורחים] שכיון שהדבר ראוי למאכל לבהמה גם אין לטרוח בכך טרחה יתירה בשבת.

תנן [שנינו בהמשך המשנה]: אין מרסקין את השחת ואת החרובין לפני בהמה, בין דקה ובין גסה. מאי לאו [האם לא] מדובר בחרובין דומיא [בדומה] לשחת, מה שחת דרכיכי [שהם רכים], אף חרובין מדובר באופן דרכיכי [שהם רכים]. אלמא [מכאן] שלא טרחינן באוכלא [אין אנו טורחים במאכל], שכיון שראויים החרובים לבהמה גם בלא ריסוק אין טורחים עוד בהם. והרי זו תיובתיה [תשובתו, קושיה חמורה] על רב הונא.

ומתרצים: אמר [יכול היה לומר] לך רב הונא : לא, שחת דומיא בדומה לחרובין; מה חרובין דאקושי [שהם קשים], אף שחת מדובר באופן דאקושי [שהם קשים] וריסוקם הוא יצירת אוכל. ושואלים: היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה] אפשרות שתהיה שחת קשה מכדי מאכל בהמה? ומשיבים: בעילי זוטרי [בעיירים קטנים] שאינם יכולים לאכול אלא שחת מרוסקת היטב.

תא שמע [בוא ושמע] הוכחה לדבר ממה ששנינו בהמשך המשנה: ר' יהודה מתיר בחרובין לדקה. ונדייק: לדקה — אין [כן], לגסה — לא. ומעתה, אי אמרת בשלמא תנא קמא סבר [נניח אומר אומר אתה שהתנא הראשון סבור] שמיטרח באוכלא לא טרחינן [לטרוח באוכל אין אנו טורחים] ואולם שווי משוינן [לעשות אוכל יוצרים] היינו דקא אמר [זהו שאמר] ר' יהודה שהחרובין לדקה נמי שווי אוכלא [גם כן עשיית אוכל] הוא, שאין הבהמה הדקה יכולה כלל לאכול חרובים קשים. אלא, אי אמרת תנא קמא סבר [אם אומר אתה שהתנא הראשון סבור] כי שווי אוכלא לא משוינן, מיטרח באוכלא מטרחינן [לעשות אוכל אין אנו עושים, לטרוח באוכל אנו טורחים], ר' יהודה המתיר רק בחרובין לדקה ולא לגסה, כל שכן שעליו להתיר לגסה! שהרי אם ראויים החרובים למאכל בהמה דקה כל שכן שראויים למאכל לגסה!

ודוחים: מי סברת [האם סבור אתה] בהמה דקה שהוזכרה כאן כוונתו לדקה ממש? לא, אלא מאי [מה] הכוונה "דקה" — גסה, ומאי קרי [ומה הסיבה שהוא קורא] לה "דקה" — דדייקא באוכלא [שהיא מדקדקת במאכלה], וכיון שבשעת הדחק תוכל בהמה זו לאכול חרובים שאינם מרוסקים — טורחים באוכל ומרסקים אותם.

ומקשים: הא מדקתני רישא [הרי ממה ששנינו מתחילה] "בין דקה ובין גסה" מכלל הדברים נלמד שר' יהודה שאמר "דקה" — דקה ממש קאמר [אמר, התכוין]! לשאלה זו לא נמצאה תשובה והיא נשארה קשיא [קשה].

ואולם עדיין לא נדחתה שיטת רב הונא, ועל כן תא שמע [בוא ושמע] הוכחה אחרת לדבר ממה ששנינו במשנה אחרת: מחתכין